חברים חדשים 2010

יעל רוכמן וסימון קרנץ עובדים בשיתוף פעולה רעיוני מזה כשנתיים. תערוכתם הנוכחית מוצגת בחללי הקומה העליונה בבית האמנים בירושלים; חלל היסטורי טעון בהדים ובזיכרון גנטי מימי בצלאל הישן, עת שהיה בית ספר לבעלי מלאכה. חללי התצוגה העכשוויים, הפושטים ולובשים צורה ונוכחות משמשים עבורם מצע לפעולה פיסולית אחרת.

באמצעות התערבות מינימליסטית ממוקדת רוכמן וקרנץ מפסלים באופן קונספטואלי ורעיוני את חלל בית האמנים, חושפים אותו כחלל ארכיטקטוני ראשוני, מופשט ועצמאי. הם מוציאים אותו מן ההקשר הקונקרטי, השימושי והייצוגי ומנסחים את החלל כמיצב אוורירי, רוחש, מופשט, רישומי.

חתכים ארכיטקטוניים, “פרוסות”, מוצבים בחלל ועונים כהד למבנה הארכיטקטוני ולחוקיות על פיה בנויה התקרה בחדר אחד. בחדר המרכזי, הקושר את שלושת החדרים, הפעלה מכאנית רפטטיבית של החלונות, יוצרת מעין סוכך אוטומטי המחבר לרגע קט ולסירוגין מנתק את החלל מן החוץ, מדגיש את המופנמות של החדרים וגם את העובדה כי חלק מן החלונות בבניין נחסמו על מנת לייצר את חלל התצוגה התקני, האמור לבודד את היצירות מחיי היומיום. הטיפול בקיר בחדר הפנימי מדגיש את הלובן הנזירי המבוצר של הקירות, וחושף את ה”קובייה הלבנה” כמבנה מודרניסטי בתוך המבנה המקורי בעל המאפיינים האוריינטליסטיים.

החלל המטופל מתהווה כמיצב, כמערכת על המצריכה הקשבה וצירופים על מנת להיבנות בעיני הצופה כאירוע פיסולי. מפגשים וחיכוכים בין חומר לחלל, בין החוקיות של האלמנטים הנשתלים בחלל לבין זו של החלל עצמו, פערים בין תנודות וצלילים סמויים לבין הדממה של החלל הריק, פערים בקנה המידה בין התערבות מינורית למאסיבית, בין דברים שהובאו מבחוץ, לבין אלמנטים שנמצאו בחלל עצמו. כל אלה מייצרים שפה פנימית המשלבת קודים משפת הפיסול ומשפת הארכיטקטורה.

זהו מסע שוטטות הנע בין הידע לבין ניסיון לחוות באופן סובייקטיבי את הידע הצפון בחללי בית האמנים. ניסיון לחקור ולגלות את המהות העמוקה, הארכיטקטונית של מבנה ייצוגי בתוך מרחב תרבותי והקשר מקומי.

מתוך ראיון עם האמנים:

“אין בעינינו העדר אלא, לכידה של החלל כסוג של אובייקט עלום ששרשרת הרמזים מגדירה. השאיפה למינימום – איננה קשורה בהעדר, הכל הוא יש – בכלל זה אוויר ומרווח וריק.”

“מיצב משרת קונספט. המיצב משרת את הקונספט משום שהוא איננו אובייקט אחד אלא מכלול – לפיכך הוא מנסה לדון במערכת. המערכת משרתת את הקונספט משום שהיא באה להדגיש את הגורמים החוברים המייחדים את החלל והמפגש עמו. הוא מדגים כי החלל ייחודי וכי הדריכה בו היא ייחודית, וכי הללו שניהם, כפופים לחוקים פיזיקאליים. החוקים הפיזיקאליים האלו באים לידי ביטוי בצורה שאיננה מתנשאת מעל הצופה וגורמת לו לחוש בנוכחות של מערכת שמתבדלת מן העולם שעזב בחוץ בהיכנסו לבית האמנים, אלא בצורה שמבקשת להיות זמינה לקריאה עם העולם בחוץ…”