יעל בוברמן-אטאס, בית ילדוּת, מתוך הסדרה שתיקה בשלש שפות, רישום בלט פחם ופסטל, צילום: מוקי שוורץ
חברות חדשות 2023
אוצר: מידד אליהו
2 בספטמבר — 2 בדצמבר, 2023
חברות חדשות 2023
כחלק ממסורת ארוכת שנים, בית האמנים ממשיך לקבל מדי שנה חברות וחברים חדשים לאגודת אמני ירושלים ופותח את עונת התערוכות השנתית בתצוגת עבודותיהם. השנה הצטרפו לשורות האגודה שלוש חברות חדשות: שרה בנינגה, יעל בוברמן-אטאס ונגה גרינברג.
שרה בנינגה מציגה סדרת ציורים שיצרה בשנה האחרונה, המתארים התרחשויות דרמתיות וחידתיות, גדושות בנות ובני אדם. קנה המידה, המרחב וריבוי הדמויות מתכתבים עם סוגת הציור ההיסטורי, שבמרכזו נרטיב ומסר ברורים, אלא שהדמויות בציוריה של בנינגה אינן ממלאות תפקיד חיצוני; הן עומדות בפני עצמן, משוחררות מתכתיבי הציור המסורתי, המערבי-גברי. בדומה לשאר הייצוגים בציור הן מסורות, בראש ובראשונה, ליצירת הקומפוזיציה כזירת התרחשות ערה, ומושפעות מן המהלכים הגופניים של רישום בקנה מידה גדול. ברמה החומרית, הציורים מזוקקים לבד גולמי חשוף, לפחם או לגיר ולנגיעות מדודות בצבעי שמן. חומריות זו מפשיטה את אופן הציור המקובל של כיסוי מוחלט של הבד, ולמעשה מאפשרת עדות לתהליך הנע בין החיפוש הרישומי לבין העבודה הסופית.
בסדרה פרוזדור טוענת יעל בוברמן-אטאס את עבודותיה במתח שבין אשליית החלל לבין הפעולה הרישומית-חומרית. בהשראת בית ילדותה בירושלים עוסקת האמנית בעיבוד זיכרונות ורשמים רחוקים וקרובים לכדי בנייה מחדש של החלל הטעון. היא מלטשת, מוחקת ומארגנת את חללי המטבח, חדר המגורים וחדר המדרגות. תוך הסתמכות על מבנה אדריכלי קבוע, פעולות הסימון, ההטבעה והנחת הצבע משמשות ליצירת נקודות מבט שונות, ולעתים – גרסאות סותרות של אותם חללים. תיאורי הצללים והצבעוניות בציורים אינם נענים להיגיון הטבע ומעידים על סדר ציורי פנימי; על נוכחות איתנה של ארגון, של הרמוניה ושל עומק.
בסדרה ימים כתיקונם מציגה נגה גרינברג תצלומים משלוש השנים האחרונות, שמקורם במהלך ארוך שנים של מעקב אחר פואטיקת הצללים של היום-יום. עונות השנה וזמני המעבר בין אור יום לחשכה משמשים את האמנית להתכה של שגרת החול והקודש, המחזורי והחד-פעמי, האישי והציבורי. פינות בחללי החיים של הבית או במרחבים חיצוניים, כגון נוף הנראה בעצירה לצד הדרך, מסומנים כחלק מתנועה רחבה יותר, חרישית ורציפה של שוליים. סרט הצילום, שבו משתמשת גרינברג, מתאפיין במִנעד צבעוני של כתומים ושל סגולים ובפני שטח מגורענים. שפה צילומית-חומרית זו רושמת את מרחבי המציאות המטושטשת, המצויה על הקו הדק שבין שקיעה לקימה.
מידד אליהו