שמעון פינטו, הכוכב של דנציגר, 2000, שמן על בד
ויהי היום
אוצר: אילן ויזגן
30 באוגוסט — 18 באוקטובר, 2014
התערוכה מקבצת מבחר עבודות מן השנים האחרונות, שלוקטו תוך שיטוט בין גופי עבודה שונים, חלקם הוצג בתערוכות קודמות ורובם נחשף כאן לראשונה. שמעון פינטו הינו צייר שמצטרף למסורת ארוכה של “התיילדות” באמנות הישראלית, שביטוייה ומופעיה השונים נפרשים מן המודרנה של ראשית המאה העשרים ועד לימינו אלה. בין אם אלה ביטויים אידיאליסטיים ואידיאולוגיים כמו אצל הציירים הארץ-ישראלים, ובין אם אלה ביטויים ביקורתיים או פוליטיים כמו אצל אמנים בני זמננו, המאפיין המשותף להם הוא הניסיון לאמץ את מבטו של הילד, המבט הנקי, הלא מקולקל, החף ממניירות ועודפים שונים. פינטו מאמץ לא רק את הצורה הציורית ה”ילדית”, אלא גם את עולם הדימויים ושניהם גם יחד חוברים לעיסוק שהוא בה בעת ביוגרפי, אמוני וביקורתי.
מן הצד הביוגרפי, עבודותיו גדושות בדימויי אושר מימי ילדותו, אותו אושר פשוט ובסיסי הנובע מגלגול אופן באמצעות מקל, השטת סירות נייר, הפרחת בלונים ועפיפונים, ועוד כיוצא באלה דימויים המזוהים עם תקופה שחלפה לבלי שוב, לא רק מפני שהבגרות החליפה את הילדות, אלא גם מפני שעידן התום, הדל באמצעים אך עשיר ברעיונות, התחלף עם עידן טכנולוגי עמוס באפקטים מן-המוכן וגירויים אינסופיים. הפן הנוסף, המשלים את העיסוק הביוגרפי, הינו מציאות חייו של האמן, הנטועה בראש ובראשונה בעולם הדתי אמוני בו בחר לחיות את חייו הבוגרים. פן זה מוצא את ביטויו בציורים סימבוליסטיים של מקווה טהרה, דמויות משיחיות, דימויים קבליים של סולמות ומלאכים, וכן טקסים ומנהגים שונים. כל אלה אינם מטילים ספק בעיקריה של הדת והאמונה, אבל יחד עם זאת הם בוחנים את “הרחבותיה” וגבולותיה – ההלכתיים, המסורתיים והמיסטיים.
עיסוק מרתק לא פחות ביצירתו של פינטו הוא הדיאלוג האמנותי שהוא מקיים עם הקאנון הישראלי. כמי שאינו משתייך לאף אחת משתי האסכולות המרכזיות, זו של בצלאל וזו של המדרשה לאמנות, וכאדם מאמין הפועל בזירה חילונית מטבעה, מתקיימת בו זרות כפולה בתוך עולם האמנות הישראלי. מהמקום המיוחד בו הוא עומד, הוא בוחן באופן ביקורתי, ועם לא מעט הומור, יצירות שהפכו לנכסי צאן ברזל, כמו גם נציגים מובהקים של הממסד הישראלי. הפסל “נמרוד” של דנציגר, הטובל במקווה טהרה, והחמור המשוטט ברחבת הפסלים של מוזיאון תל-אביב, הם דוגמאות לערבוב המושגים “קודש” ו”חול” וניודם בין שני העולמות השוכנים בנפשו של האמן.