הפואמה (הלא) ביתית

מורג פורשת בפנינו שלושה פרקים, שלוש פעימות של חיים: הראשונה נדמית כבית שחור, שרוף. שכבת הקיום המינרלית-ממש של מורג, בת לניצולי שואה, נצרבת בבדים השחורים, בדלתות המוליכות אל האין. זוהי הליבה השחורה הפועמת תדיר, ללא הפסק. עבודת הקול, המבוססת על טקסט של אלן רוב-גרייה (Alain Robbe-Grillet), המפורק ומורכב מחדש, מעניקה לחלל נופך טרנסנדנטי, רליגיוזי אך גם מסויט.

הפרק השני מבקש להצרין את ההווה: העבודה הארוכה מבוססת על תצלום עיתונות של שאול גולן, המציג חייל ישראלי שהתמקם במטבח ביתה של משפחה ערבית.

הפרק השלישי כמו מבקש לפרוש חופה מגוננת של חפצים על העבר וההווה גם יחד. בציור קפדני, מקצועי, עשוי לעילא ולעילא, מוצגים חפצי היום יום, כמו אדישים בצלילות הטקסטורה שלהם, במבעם האסתטי.

לכאורה – שיר הלל לתפאורת הבית הבורגני. אך תחושת חידלון בוקעת ומפציעה מכל פיגמנט מלוטש היטב, מן התיעוד האובססיבי. מורג מדברת על החפצים המהווים עוגן וסיוע, אל מול תחושת זרות ונרדפות, על רגשות קשים הנדחסים ומוטמעים בחומריות המצוחצחת. מתחת לפואמה ה (לא) ביתית מסתתרת פואמה אחרת של אהרון שבתאי: “חרא, מוות”.