הסתר פנים

הגבר שישב לידי דיבר במבטא הולנדי כבד.
– מאיפה אתה בהולנד – שאלתי,
– מאוטרכט.
– גם אמי מאוטרכט.
– איך קראו לה?
– דה האס.
– איזה דה האס – הוא שאל, – דה האס מהיודנראט?…
(חנה גולדברג, מתוך הקטלוג)

חנה גולדברג מתמודדת באמצעות ציור הדיוקן עם סיפור אוטוביוגרפי טעון. התערוכה מורכבת כולה מעשרות דיוקנאות, מרביתם מונוטייפים ומיעוטם ציורי שמן, החוזרים ומעלים את פניהן של אותן שבע דמויות שסיפרו לאמנית את סיפור חיי סבה מצד אימה, ובתוכם צצים ומתערבבים גם פניה של גולדברג עצמה.

ציור דיוקן הוא אולי הסוגה הדומיננטית בתולדות האמנות, וגולדברג חוקרת דרכו את שאלת זהותו של האדם: האם ניתן להכיר אדם לאשורו, גם אם הוא קרוב אלינו ביותר? האם יכולים אנו ללכוד את פניו של האחר או שמא תמיד יהיו אלה פנינו שלנו? האם אפשר לתת בפניו של אדם סימנים ציוריים ודרכם להתחקות אחרי רישומי הזיכרון והנרטיביים ההיסטוריים, הפרטיים והקולקטיביים כאחד?

שם התערוכה “הסתר פנים” לקוח מספר דברים, ומשמעותו כפולה: האלוהים המסתיר פניו מעמו ומסיר ממנו את השגחה תו, ובו בזמן, מעמיד את מאמיניו במבחן האמונה והבגרות של נטילת אחריות על מעשיהם. “הסתר פנים” הוא ההסבר האמוני המקובל בעולם היהודי- דתי לשאלת היתכנותה של הקטסטרופה שאירעה בשואה. דיוקנאותיה הפרומים של גולדברג, הנדמים בהשתנות מתמדת, מקובעים על דף הנייר וחמקמקים באותה נשימה. הם פורשים את מורכבותו הרגשית של המושג “הסתר הפנים”, כמו גם את ביטויו המרתק בציור, בעודם נוצרים את סוד הסיפור ואת סודן של הדמויות.

אירנה גורדון