הייתי שם מוחי וליבי נשאר פגוע

ד”ר מרטין קיזלשטיין, יליד טרנסילבניה, 1925. חתן פרס “יקיר ירושלים” לשנת 1997 על פועלו למען הקהילה המבוגרת של ירושלים

“נושא השואה, כפי שהוא נוכח בחיינו תמיד, חדר לאמנות הישראלית באופן בולט במישרין ובעקיפין.
עבודותיו של מ.ק הן חריגות ושונות ויש בהן משהו שלא נראה כמותו אצל שום אמן היוצר בנושא. ההבדל הזה נובע מהשילוב הייחודי שהוא עושה בין הנושא לבין האמצעים. בין ה’מה’ וה’איך’. הדבר בא לביטוי, בבחירת החומרים בהם הוא יוצר- האמייל והזכוכית, ובאיסוף הבלתי נלאה של חומרים כמו ברזל, עץ, בד, פלסטיק, חבל, וחפצים מחפצים שונים, ואפילו אור חשמל- בכולם הוא משתמש בכישרון, בחוש מפותח לצורה לצבע ולקומפוזיציה, וביכולת טכנית בלתי מבוטלת. כל החומרים האלה, משרתים אותו בסיפור אותו הוא מנסה להעביר. כל אחת מהעבודות היא סמל, המקפל בתוכו תמצית של התרחשות או של אירוע שלקוח מחייו האישיים, מהעולם היהודי שנכחד, מהחיים במחנות, או מתוך הספרות. רבות מהעבודות נוצרו באמייל. נושא השואה מעורר בנו אסוציאציות של שחור לבן, ויוצר ציפיה לצבעוניות מדוכאת. אצל מ.ק אין הדבר כך. תוך שליטה באבקות הצבעוניות הוא מצליח ליצור באופן תמציתי, ולגייס את הצבעוניות החריפה של החומר לצורות ולסמלים בהם הוא משתמש בכדי להעביר את הנרטיב שלו… העבודות עזות וחריפות צבע. מעין ‘המתקת הגלולה’ … , ואולי כסוג של התרסה וקריאת תגר מול הרוע הנורא וכנגד העצבות האין סופית – תערוכתו היא קריאה לחיים ולתקווה.”(ימימה ארגז)

אני, מספרי האישי, הטלאי הצהוב ובגדי האסיר

שמי ד”ר מרטין קיזלשטיין, יליד טרנסילבניה, 1925.
חייתי במשפחה בת ארבע נפשות. הורי, אחותי ואני. עם כיבוש האזור על ידי ההונגרים, למדתי בבי”ס הונגרי קתולי. בזמן כניסת הגרמנים להונגריה הפסקתי את לימודי ועבדתי כמסגר.
בשנת 1944 נלקחתי עם בני משפחתי לגטו ומשם לאושוויץ, שם הפרידו בין גברים לנשים. אחותי נשארה עם אמי ואילו אני עם אבי. במהלך כל תקופת המלחמה חייתי עם אבי בלבד. לקראת סוף המלחמה הועברנו למחנה דכאו משם השתחררתי בשנת 1945. את אמי ואחותי לא ראיתי עוד. לא ידעתי מה עלה בגורלן. רק כעבור שישים שנה מהיום בו נפרדנו, התברר לי כי הגרמנים שלחו אותן לחפור תעלות לעצירת טנקים ושם כנראה מצאו את מותן.
לאחר המלחמה חזרנו אבי ואני לביתנו הריק בעיר מולדתי. המשכתי את לימודי, ולמדתי את מקצוע הרפואה, בו אני עוסק כל חיי. בשנת 1959 עליתי לישראל – לירושלים, בה אני מתגורר עד היום.
אבי חלה ואושפז בבית חולים לחולים כרוניים. בעקבות מחלתו, ראיתי את ייעודי המקצועי והאנושי, לתמוך באנשים מבוגרים וחסרי אונים הסובלים ממחלות כרוניות.
ד”ר קיזלשטיין חתן פרס “יקיר ירושלים” לשנת 1997 על פועלו למען הקהילה המבוגרת של ירושלים.