סימון רוזינסקי, פרויקט עב"ם מס. 7, 2006, הדפס דיו
הידרוקליניקה, פרוייקט עב"מ
ניקולאס גרוספייר, סימון רוז'ינסקי
אוצר: אדם מזור, ניסן פרז
3 במאי — 7 ביוני, 2008
במסגרת שנת פולין בישראל 2008 – 2009, מיזם משותף של משרד התרבות והמורשת הלאומית ומשרד החוץ של פולין להצגת עשרות פרויקטים אמנותיים ותרבותיים בישראל. התערוכה בבית האמנים הינה חלק מפרויקט “Photo Poland” אותה הפיק וארגן מכון אדם מיקייביץ’ – Adam Mickiewicz Institute – מכון ממשלתי שמטרתו קידומה של התרבות הפולנית. בין הסנוניות הראשונות של המיזם יוצגו שתי תערוכות צילום בבית האמנים בירושלים.
במסגרת התערוכה יתקיים בבית האמנים פאנל בנושא: “סימנים מן העבר” בהנחיית הגב’ סמדר שפי, מבקרת אמנות -עתון “הארץ” ובהשתתפות: האוצרים- אדם מזור וניסן פרז, האמנים- ניקולאס גרוספייר וסימון רוז’ינסקי,ביום ראשון ה- 4.5.2008 בשעה19:00
אודות תערוכתו של ניקולאס גרוספייר – הידרוקליניקה / אדם מאזור, אוצר
ניקולאס גרוספייר נולד ב- 1975 בשוויץ. גדל בצרפת והיגר לפולין בשנת 1999, שם הוא חי ועובד עד היום. התפתחותו האמנותית הושפעה מלימודיו בלונדון סקול אוף אקונומיקס, והתמחותו במדעי החברה והפוליטיקה ולא באמנויות. נטייתו החברתית של גרוספייר משתקפת בעבודותיו המוקדמות בהן הוא תיעד קהילות אוטופיות שונות, כשהוא מותיר למצולמים שלו את האפשרות לארגן את מבנה הצילום או לבחור עם מי ועל איזה רקע יצולמו.
בסדרות צילומיו האחרונות, הסיט גרוספייר את תשומת ליבו ממבנים של ארגון חברתי לארכיטקטורה כקונטקסט לקיום אנושי, ולבחינתם של מוטיבים ארכיטקטוניים בעלי דינאמיקה ייחודית משל עצמם. נדמה כי גרוספייר מתעניין בבחינתם של מבנים כצורות המבטאות אידיאולוגיות של מערכות פוליטיות קודמות. הוא משמר את רגע הקיום האחרון של מבנים אלו ובו זמנית נמנע מהלכי רוח נוסטלגיים לא הכרחיים. זהו שלב ראשוני ובסיסי עבור צילום דוקומנטרי לאחר עבודותיהם של שארל מארוייל (Charles Marville) ואיגֶ’ן אטגֶטה (Eugene Atget). הפרויקט ((Milk Bars [Bary mleczne], 2004 מתעד אזורי נופש וקנטינות מתקופת ברה”מ שנהרסו עם נפילתה מסיבות כלכליות. ביניהן ההידרוקליניקה שהיתה ספא מפורסם במרכז הנופש Druskininkaiבליטא. עבודתו על פרויקטים דוקומנטריים אלו דחפה את גרוספייר לניסיון להעביר באופן חזותי לא רק את המבנים עצמם, הקונקרטיים בצורותיהם הארכיטקטוניות ובהיבטיהם החומריים, אלא אף את מושג- אידאת הבניין.
בפרויקטים האחרונים שלו חוזר גרוספייר לעניינו בעבר הקומוניסטי. הם מעידים על התעניינותו הממשית בארכיטקטורה הסוציאליסטית המודרנית שהתאפיינה בשכפול בנייני מגורים הבנויים מאלמנטים טרומיים. במקום צילום תיעודי רגיל של מבנים אלו, פיתח גרוספייר אסתטיקה חדשה של מבנה מסורג. בתערוכותיו הוא מציג צילומים גדולי ממדים הבנויים ממודלים (מקטעים) מוקטנים. האשליה האופטית העוצמתית בעבודתו של גרוספייר, חשפה במידה מסוימת את האשליה של חברה אידילית כביכול במהלך המשטר הקומוניסטי, אשר התקיימה בתוך קוביות מגורים קורבוזייאניות.
ובמילותיו של האמן עצמו: “בית המרפא ‘הידרוקליניקה’ עוצב בידי א. ר. סילינסקס ונבנה בשנים 1976 – 1981 . השוהים בו טופלו במיים תרמיים. בעידן הקומוניסטי הייתה דרוסקינקי עיר המרפא הפופולרית ביותר בגוש הסובייטי. ‘הידרוקליניקהי היה בית המרפא הגדול בה: 500 חדרים לאורחים ולמטופלים, 50 חדרי טיפול, 80 אמבטיות של מים תרמיים, 40 אמבטיות בוץ ובריכה תת-קרקעית. לאחר קריסת בריה”מ הלכו ופחתו המבקרים ובשנות התשעים עמד בית המרפא שומם. לבסוף, בשנת 2005 , הוא נהרס ובמקומו הוקם פארק מים מודרני. המיזם המודרני השתלם בוודאי כלכלית ותאם יותר את צרכיה של ליטא.
הפרויקט “הידרוקליניקה” הוא ניסיון לתעד את בית המרפא מתוך גישה גלובלית ואובייקטיבית. כל חלקי הבניין, חיצוניים או פנימיים, צולמו במלואם בצורה אחידה. משום כך נדמה כי רבים מן הצילומים דומים זה לזה. מסתבר שכל יסוד ומרכיב של בית המרפא נבנה שלוש פעמים באורח זהה” . אדם מזור
אודות תערוכתו של סימון רוז’ינסקי – עב”מ / אדם מאזור, אוצר
סימון רוז’ינסקי, יליד 1975, עוסק בעיקר בצילום דוקומנטארי טופוגראפי; עם זאת לא אחת הוא חוצה את הגבול בין טופוגרפיה קונוונציונאלית לבין עולם הדמיון והפנטזיה. ייתכן וגישתו זו מושפעת מכך שבנוסף לפעילותו האמנותית, רוז’ינסקי עוסק גם בתעשיית הפרסום והמדיה בהיותו אחד מצלמי האופנה והפרסומות המרכזיים בפולין כיום.
נופי מטרופולין מרשימים, פוטוריסטיים הם נושא סדרת הצילומים האחרונה שלו UFO (2006-2008) המאופיינים באווירה מהלכת אימים. בצילומים מוצגת החשיכה המוארת בנקודת אור אופיינית, שמים מכוכבים, ומרחבים שוממים, בהם מבקרים “חוצנים”. ניתן להבחין בסדרה זו עד כמה מעמיק עניינו של רוז’ינסקי ב”לא ידוע” – הקטגוריה הפרוידיאנית “unheimlich” המוסתרת בהמצאה הטכנית והאובייקטיבית של הצילום. הלא נודע, הבלתי ניתן להשגה הפכו בסדרה זו לגלויים. דבר מה שהינו מעבר לתפישה האנושית, שכל שנותר הוא להאמין בו או ללגלג עליו, התגלה. כמו בכל עבודותיו הדוקומנטאריות של רוז’ינסקי גם בסדרה זו על הצופה לשאול עצמו האם זה הכל? רק זה? מה עוד נוכל לראות? מה ירחיב את אופקי הכרתנו וידיעתנו?
הצילומים בסדרת UFO מתקיימים בגבול שבין התיעוד וההמצאה, גובלים במה שניתן לייצגו. באורח שיטתי ומדויק בונה רוז’ינסקי את אפקט המסתורין, המוזר, המחריד. כל פרט בצילום שווה בחשיבותו ונועד ליצירת אווירה כדי להגיע למשמעות שבצילום. סדרה זו הינה ההפך הגמור מעבודותיהם של צלמי הסיאנסים והתופעות העל טבעיות מלפני כמאה שנה – אשר עשו שימוש בטכניקות מורכבות למטרות אסתטיות; ניסויים כימיים, אופטיים, זווית שבירת האור, זאת בכדי ליצור דימויים יוצאי דופן. בימים אלו, עידן הפוטושופ, אין כל חדש באפקטים הטכנולוגיים שכמו חומקים משליטת הצלם; טשטושי אמולסיה, הדהייה וחשיפת יתר, וכן מונטאג’ פשוט אינם דבר יוצא מגדר הרגיל. לצילומיו של רוז’ינסקי ישנה הילה שמיימית כמעט מטאפיזית המקרינה חוסר שקט. למרות שברור כי בצילומיו מושג אפקט המסתורין דרך אמצעים טכנולוגיים, אין ביכולתנו (ואף אין ברצוננו) לעמוד בפניהם. ריאליסטיים להחריד ומבוימים להפליא, הם מפתים וזורעים את זרעי האמונה בדבר מה שאין להסבירו, דבר מה מעבר לטכניות הטריוויאלית של המדיום. באספקט זה פרויקט הUFO עוסק באמונה במציאות השונה מן העולם ההגיוני הנתפש באמצעות החושים. נופים מיסטיים אלו מאופיינים ברוחניות (יותר מרגישות) מודרנית. השדות הריקים שבהם ביקרו החוצנים כביכול הינם עדות לאירוע כלשהו שלא ניתן יהיה לחזות בו, עד אשר, באופן פרדוקסאלי, נאמין בהם.
הסדרה נוצרה בהשראתו של האסיסטנט של רוז’ינסקי, אשר מאמין בקיומן של צורות חיים אינטליגנטיות מחוץ לכדור הארץ, ואמונתו זו מובילה לסוגיות שאינן דמיוניות כלל. ניתן אף להגדירן כאקזיסטנציאליסטיות. אם ניתן לחזות בצילומים בשמשות, עצים ואףבדמותה של האם הקדושה, או בדמותו של יוחנן פאולוס השני, מדוע שלא נאמין בצילומיו של רוז’ינסקי, שאחרי הכל הצילום אינו משקר לעולם, הלא כן?
אדם מזור