נעמי גפני, דיוקן עצמי עם מחרוזת, 2013, שמן על בד
דיוקן עצמי
אוצרת: שוש אברבוך
31 באוגוסט — 12 באוקטובר, 2013
ציורי הדיוקן העצמי של נעמי גפני תופסים מקום מרכזי בכל שנות עשייתה האמנותית. כשהיא פונה לנושא אחר, הרי זה רק על מנת ‘לנקות את העיניים’ מן הדיוקן האחרון ולשוב מהר ככל האפשר אל מעיין היצירה שלה: דמותה.
גפני עורכת טקס ניקוי קפדני של הסטודיו, עוד בטרם התחילה בעבודה חדשה, אשר מטרתו למחוק את עקבות הציור הקודם ולאפשר התכוונות לקראת הציור הבא.
בסטודיו מפוזרות דרך קבע מראות בגדלים שונים והתאורה חסרת רחמים. גפני משתמשת באצבעותיה כבמכחולים, חולקת כבוד לכל קמט וכתם, אינה מנסה לטשטש וליפות, אלא חורצת בעור והופכת לעיתים את עצמה לפצע. הפנים משקפות את סערות הנפש שלה, את כאב הזמן החולף שיביא בהכרח לסוף, לפרידה.
בעבודותיה מתקיים תהליך פירוק צורני של מתווי פנים ברורים אל כתמי צבע וצורות גיאומטריות – כשבעבודותיה המאוחרות ניכרת יתר הפשטה; הגולגולת נעלמת, הפנים- נתח בשר מתוח, בעל אף מרומז וחורי עיניים, הנשען על כלונסאות רעועות, ולבסוף הופכות למסכת מוות.
"אני אוהבת להתבוסס במרחב המוגבל שבין הבד למראה. אני מחפשת את המרחק המדויק, אך החמקמק, המאפשר את העיוות הבלתי נמנע, אחת מתכונותיו ההכרחיות של המעשה האמנותי" אומרת גפני, המתעמתת באומץ עם חשיפת צדדיה החזקים והחלשים ומאפשרת לצופה להכיר מקרוב את המפה הפנימית שלה. עבורה, יצירת הדיוקנאות היא במידה רבה תהליך של חשיפה ותיקון נפש במשמעותו המיסטית. יתכן וזהו הדבר המושך אותה לחזור ולצייר את עצמה שוב ושוב, מחדש.