דוד רקיע: שנות פריז

דוד רקיע (1928–2012) עיצב את קברו עוד בחייו, וקבע על לוח המצבה את צורת האות ש'. "האות ש' משקפת את שמי, וולטר שטרנפלד, ובעברית – דוד רקיע", אמר הצייר והוסיף: "האות ש' מזכירה את האות w, שגם היא טבועה בשמי". התערוכה שלפנינו מוקדשת ליצירתו המוקדמת של הצייר, מאמצע שנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת – תקופת היצירה שבין וולטר לדוד, בין שטרנפלד (שדה כוכבים) לרקיע ובין ירושלים לפריז.

דוד רקיע נולד בווינה בשנת 1928. ב-1938, לאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, עלה עם משפחתו לפלשתינה, וב-1948 התגייס, נלחם בקרב לכיבוש קאלוניה (בין מוצא לקסטל) ונפצע מכדור בבטנו. במהלך אשפוזו התוודע רקיע לצייר מרדכי ארדון, שלימד בסמינר בית הכרם הסמוך, וכך החל להתעניין בציור. משנת 1953 למד ב"בצלאל החדש" בניהולו של ארדון, ושנתיים לאחר מכן נסע לפריז, שעדיין נתפשה על ידי אמני ישראל כבירת האמנות. בבירה הצרפתית חי רקיע חיי דלות בוהמייניים. בבתי הקפה של מונפרנאס התרועע עם האמנים הישראלים שישבו בעיר, עם האמנים היהודים המקומיים ועם עמיתיהם הצרפתים. סמוך למועד הגעתו החל ללמוד באקדמיה לאמנויות יפות (הבוזאר) והשתלם בטכניקות הדפס, ציור ויצירה מונומנטלית. הוא התמחה אצל האמן ז'אן סוברבי (Souverbie), שדגל בציור יציב ושורשי, המושתת על היגיון מבני ועל חיבור בין האדם למקומו, ויצא נגד המכחול המעוות של אמני אסכולת פריז, היהודים והזרים גם יחד. רקיע, אז עדיין שטרנפלד, אימץ דווקא את השפעת האקספרסיוניזם, מוואן גוך ועד סוטין, מבע שנחשב כבעל גוון ומאפיינים יהודיים, ובעצת חברו, הצייר שמואל ב"ק, אימץ גם את שמו החדש – רקיע.

התערוכה מתמקדת ב"שנות פריז" של רקיע, אך משובצים בה גם ציורים מן הימים שלפני נסיעתו ולאחריה, על הציר הגאוגרפי ירושלים-פריז-ירושלים. הפרק המוקדם ביותר בגוף יצירה זה, שכלל גם נופים, מתאפיין בייצוגים פרולטריים ברוח הריאליזם החברתי, שראשיתם ב"בצלאל החדש" והמשכם בפריז. פרק היצירה המרכזי מפריז כולל סצנות אקספרסיוניסטיות, שצוירו במכחול רוטט, הבעתי ולעתים קוביסטי. יש שציורים אלה מתאפיינים גם בפן סוריאליסטי-חיזיוני-סימבולי, שנתן דרור לדמיונו ולמבעי נפשו של הצייר. הפרק הפריזאי האחרון, שהחל ב-1958 והוסיף להתפתח גם לאחר שובו של רקיע לישראל ב-1960, הוא סדרה, שהמוטיב המרכזי בה הוא גשר. ציורים אלה היוו צעד נוסף של האמן אל עבר עולם הדמיון: "כל גשר שואף להוביל אל מעבר לרקיע", אמר, וכמו ביקש להגביה את אופייה הרוחני של אמנותו אל מעבר לעולם המציאות ואל מעבר לעצמו. זהו גם רמז לעתיד יצירתו, שמאז ואילך הלכה וצעדה עוד ועוד בנתיבים מיסטיים ורליגיוזיים.

רון ברטוֹש