תערוכה במסגרת סדרת נדבך 1

האם הפנים (פני השטח, הפרצוף) יכולים להעיד על הפנים (התוך, הנפש)?
מסורת הפורטרט בציור, פיסול ובצילום מניחה אפשרות כזו, שבעברית היא מובלעת בשפה עצמה. בעבודותיו של גיל שחר נבחנת הנחה זו מתוך עמדה של ספק כשאלה, כמישאלה.
המתח והדיאלקטיקה בין החוץ והפנים פועלים בעבודותיו במקביל במישור הצורני ובמישור הסמנטי (באמצעות הדימויים בהם הוא משתמש) במבנה הדומה למבנה של מטאפורה, והיכול להתפרש בהקשר רחב יותר גם כהרהור על האופן שבו אנו נוהגים ליחס תוכן ליצירת האמנות בכלל.
השטיח (*) מגולגל והופך להיות חפץ תלת-ממדי שתוכו-כברו. הצבע נשפך והופך לאוביקט עצמאי “כתם שחור” על הרצפה (*). השטיח ו”כתם הצבע” שהם מושגים המתקשרים לציור, מדגימים את אופן היחסים בין הדו-מימדי לתלת-מימדי, בין “החוץ” וה”פנים”. הצבע על לוח המיכסה של הפסנתר (*) מטופל כקרום, כעור. בעבודה אחרת מוצמדות למשטח העליון שלה כוסות רוח-אלוזיה למיתוס של ריפוי על ידי שאיבת המחלה מבפנים החוצה דרך העור.
בפורטרט קטן משנת 1991 (צילום פנים ובתחתיתו מעין מגירה ובה אבקת פיגמנט שחור), מציעה הדמות עצומת העיניים שעל נייר הצילום השטוח פיקציה של התבוננות פנימית, או אולי חלום (“עולם פנימי”).
עבודות אחרות מזמינות את הצופה להציץ לתוכן, לנוע אף הוא באותה תנועה חוזרת ונשנית, פנימה והחוצה, בניסיון לראות דבר מה, לחפור ולכרות איזה מחצב, כמו הגלגל הכורה אבקת פיגמנט שחור ב”ראשו של בקט”.
הניסיון העיקש הזה, הנואל, לחדור פנימה, שוב ושוב, באופנים שונים, תוך ספק אך גם תוך תקווה לעצם קיומה של פנימיות, הוביל את גיל שחר לאחרונה, ולא במפתיע, לשימוש במוטיבים אוטוביוגראפיים, הנדלים כביכול מתוך הזכרון האישי. אולם מוטיבים אישיים כביכול אלו מופיעים בעבודתו במרומז, באמצעות מוטיבים ספרותיים ותבניות הלקוחות, או מזכירות את השיח של “תורת הנפש”, הפסיכולוגיה, שגם אותה אפשר לתאר קודם כל כ”תורה”, כשיח המציע לנו סיפור, אולי פיקציה על הפנימיות.

דגנית ברסט, אוצרת