בית אם – ציורים

בשנים האחרונות יוצרת שולה קשת מהלך חשוב בשיח הפמיניסטי המקומי. כבר בתערוכות הקודמות: “אחותי – אמניות מזרחיות בישראל”, “מזרחיות”, “נשים משנות” ו”קריאה מזרחית”, כרכה קשת יחד אתניות ומגדר, שילוב שעורר הדים בשדה האמנות ומחוצה לו.
בתערוכה “בית אם” שתעלה ביום האישה הבין לאומי, היא צועדת צעד נוסף. תוך התבוננות פנימה לוקחת קשת את הכללי אל הפרטי ביותר – אל הנשים במשפחתה. בתערוכה מציגה קשת ציורי דיוקנאות של נשים ממשפחתה לצד ציורים/ רשומים של נשים ואירועים בדיוניים. הנשים קשורות זו בזו: אמא, סבתא, דודה ובת, נשים מהגרות שמוצאן ממשהד, אירן. ביבי ג’אן, זלחה, מזל ואחרות, מייצרות שושלת נשית. אילן היוחסין המטרילינארי מסדר ומארגן מחדש את מקומן ומשקלן של הנשים בסדר המשפחתי – חברתי הפטריארכלי. מבלי להזדקק לעזרתו של הפמיניזם המערבי, המבקש להציל את הנשים המזרחיות מן השבי, הופכות הנשים לדמויות עם ביוגרפיה, היסטוריה ועוצמה. במעין אוריינטליזם מהופך הן כותבות מחדש את הייצוג שלהן עצמן. מפרות את הקונבנציות הגבריות דרכן הונצחו נשים על ידי המצלמה והמכחול, ואת הצופן הפרשני המערבי מבעדו הובנו הנשים מן המזרח.
הנשים הללו הן אנלוגיה לדמותה של קשת, אך הן גם טקסט תרבותי ייחודי המועבר אלינו ממקור ראשון. טקסט זה מושך חוטים אל התרבות הפרסית העשירה המתגלה לעיני המערב דווקא בעקבות ההתעניינות הצבאית – כלכלית במדינות המפרץ, ובו זמנית מציע גם פרשנות מחודשת למורכבות המגדרית – אתנית – לאומית של הנשים הלא מערביות בישראל.