ביוגראפיות גרמניות – תערוכה רטרוספקטיבית

ביוגרפיות גרמניות – תערוכה רטרוספקטיבית

החל משנת 1995 נמצא מכלול יצירותיו של שטפן מוזס בחזקת המוזאון העירוני של מינכן, כ- 20,000 תצלומים מקוריים. רק שבריר מתוכם, כ- 220 , יוצגו החל מאוגוסט 2003 בברלין ולאחר מכן ייצאו לסיור בגרמניה ובחו”ל. בכל זאת, התערוכה הינה תערוכה מקיפה, כי בעשרת פרקיה מוצגת כרוניקה בתצלומים של גרמניה, החל מהימים הראשונים של הרפובליקה הפדרלית עד לימינו אנו.

ביוגרפיה
שטפן מוזס, יליד שלזיה 1928, התחיל את הקריירה שלו בשנת 1943 בברסלאו אצל הצלמת גרטה בודלה, שם עבד בפעם הראשונה עם מצלמת לייקה. אחרי המלחמה  היה צלם בתאטרון הלאומי בווימאר ולאחר מכן, לתקופה קצרה של ששה שבועות צילם תפאורות באולפני הקולנוע של DEFA בבאבלסברג. אין ספק כי שתי תחנות אלה הטביעו את חותמן על עבודתו בהמשך. בשנת 1950 הוא עבר להתגורר במינכן והיה לעיתונאי-צילום שרואה את העולם כבמה. הוא הלך בדרך של התאטרון הספונטני המאולתר בנוסח ברכט, שעם מספר מצומצם של אביזרים מצליח להעמיד סצינה שלימה.

תצלומי יער
שטפן מוזס חילץ משוררים, הוגים ופוליטיקאים גרמנים מסביבתם הנוקשה והעבירם לחיק הטבע, ליער. קסמי הטבע פעלו על כל אחד מאישים דגולים אלה, ביניהם וילי ברנט, קנצלר הרפובליקה הפדרלית לשעבר והרברט ונר, מזיקני האידיאולוגים של המפלגה הסוציאלדמוקטית.

במראה
מוזס הציע למצולמים בסדרה זו לצלם את עצמם כפי שהם משתקפים במראה ממחלקת ההלבשה של חנות A&C. הסקרנות הספונטנית שלהם – הפליאה – העניקו לדיוקנאות המצולמים טיב מיוחד שהונצח על ידי מוזס עצמו, במצלמה מהצד.

מסכות
מוזס היה מודע לעובדה שאנשים אינם מעוניינים שיכירו אותם באמת; לכן, בסדרה זו הוא צילם אמנים, ביניהם אוטו דיקס ויורג אימנדורף, אחרי שהעניק להם חמש דקות לכסות/להסתיר את עצמם. האמנים גילו במעין מיצגים אלה כשרון התחפשות עצום ויצרו היגדים רבי משמעות על עצמם ועל עבודתם האמנותית.

החברה ודמויותיה
התערוכה במוזיאון העירוני מתחילה בעבודות מוקדמות משנות החמישים, שהן שונות מהותית מעבודותיו היותר מאוחרות. לדוגמא תצלומי רחוב מבודפשט 1956, בעת ההתקוממות נגד הכיבוש הסובייטי, או תצלום של מוכרת בחנות למזכרות קודש בסביליה, 1954. הוא מטמיע את הסביבה ואת הדמות למקשה אחת ויוצר בכך את המסר הייחודי של הסיטואציה. בהמשך מוזס יוצא למסע צילומים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה ומתחיל לעצב את סוגת תצלומי הדיוקן הייחודית לו.
ההמצאה הגאונית של מוזס היא יריעת בד לבד אפור בהיר שבאמצעותה הוא יוצר מעין בימה שעליה מצולמות הדמויות השונות. מוזס מזמין את המצולמים לעמוד על הבד והם בהפתעה שגם משתקפת בתצלום, נענים לו. ברגע זה מוזס קולט הבזק ייחודי של אישיות הדמות, שכמו משחקת את תפקיד עצמה על בימה.

הבד מלווה אותו גם במסע שערך יחד עם אשתו, אלזה בשטלר – ציירת ואורגת – לצלם את מחזור התמונות – “דיוקנאות מזרח גרמניים” – על פי הזמנת המוזיאון ההיסטורי של ברלין בשנים 1989-1990. הכוונה היתה לצלם אזרחים במזרח גרמניה לשעבר בתקופה ההיסטורית לאחר נפילת חומת ברלין. בתערוכה מוצגים תצלומים של אנשים ממזרח גרמניה לצד אנשים ממערב גרמניה; על רקע הבד האפור נמחקים הגבולות הטריטוריאליים והאידיאולוגיים, כמו למשל בתמונה “אורזות מליחים בביזום” (מערב, 1963) ולידה “פועלות בעיבוד דגים בוורנמינדה” (מזרח, 1990).

בכל תקופת עבודתו הצילומית מוזס הקדיש את עיקר תשומת הלב לצילום דיוקנאות. הוא צילם פוליטיקאים, הוגים, פועלי מתכת ועובדי רכבת, סופרים ושחקנים, שוחטים וקצבים – דיוקנאות יחיד אלה מצטרפים לסך כולל של תמונת החברה בגרמניה. בכל זאת אין לייחס לצלם מסר פוליטי, אלא מסר אנושי עמוק. התצלומים בשחור/לבן מקרינים קרבה בלתי אמצעית למצולמים ודווקא בעידן אסתטיקת הצילום הדיגיטלי יש להם ערך מאד נוגע.

על התערוכה

ביוגראפיות גרמניות

שטפן מוזס הוא ללא ספק מן היוצרים המקוריים והמשפיעים ביותר בתחום הצילום בן-זמננו. בעבודתו הוא מתמקד בעיקר בגרמנים, באופיים ובאורחות חייהם, נושאים שאותם הוא לוכד במצלמתו על פני קשת רחבה של מעמדות חברתיים. פוליטיקאים, יצאניות, שחקניות, שומרים בגנים ציבוריים, סופרים, כרטיסנים, פסלים ואמנים – כל אלה נערכים בהרמוניה בייצוג החברה הגרמנית על-פי מוזס. חרף המטרות השונות שביסוד עבודתם, דומה שדיוקנאות החברה הטיפולוגיים של אוגוסט סאנדר (Sander), מצאו להם יורש הולם בפיזיונומיות דיוקנאותיו של מוזס.
במובנים רבים ניתן לומר כי מוזס עוסק בכתיבת ההיסטוריה (או ההיסטוריוֹת) של הצילום בעשורים האחרונים. כך, למשל, בסדרה שיצר בשנת 1964 עבור העיתון Stern, ובה נראו חברי הבונדסטג אוחזים בידיהם משקולות. בדומה לתצלומי הרפובליקה של ויימאר פרי יצירתו של אריך סלומון (Salomon), חשפה הסדרה את צדם האחר, ההומני יותר, של פוליטיקאים מקצועיים, מעבר להופעתם הייצוגית. תצלומיו של מוזס הפיחו רוח עובדתית רעננה בלשכות הפרלמנטריות של הכוחות הפוליטיים, שנים בטרם הותרו היחסים בין הפוליטיקה לבין המרחב הציבורי בעקבות צעדי המחאה של דור 1968.
אולם חלקים אחרים בביוגרפיה של מוזס היו כרוכים פחות בפוליטיקה ויותר בתחומי האמנויות היפות, הספרות והתיאטרון, שבהם היה מעורב מאז ומתמיד. עדות לכך ניתן למצוא בדיוקנאות האמנים שנכללו בחוג מכריו וחבריו – מג’וזף בויס ועד מריה לסינג – דמויות שחברתן עודה מהווה עבורו בית רוחני גם היום. מוזס ניסה פעם להסביר את התעניינותו הרציפה והמתמדת בדיוקן באמצעות אמירה של נובאליס (Novalis) שהפכה עבורו למשפט מפתח: “כל אדם הוא חברה בזעיר אנפין”. ועל כך ראוי להוסיף גם, כי כל תצלום מכיל, למצער, מוות בזעיר אנפין, המזכיר למי שעודם בין החיים את עובדת היותם, הם וזולתם, בני חלוף. בד בבד, הצילום חסין בפני השכחה שכן הוא משחרר את כוחות הזיכרון. כך אכן קורה כשאנו מתבוננים בדיוקנאות שבהם צילם מוזס את “זקני השבט ביער”. מוזס אינו מתעניין בידוענים הנוצצים של ההווה. זיקתו לתרבות הגרמנית במאה העשרים ולדמויות המייצגות אותה בעיניו, ברורה ומובהקת. נציגים אלה – ביניהם המשוררת הילדה דומין (Domin) והסופר סבסטיאן הפנר (Haffner), חוו פרקי גלות או תקופות היסטוריות סוערות אחרות, ויכולתם לשמור על כוחם היצירתי ועל יושרם האינטלקטואלי, היא שהפכה אותם לאוטוריטות מוסריות בתרבות הגרמנית האינטלקטואלית.
אנו מודעים לקושי ואף לאי האפשרות שבלכידת אופיו של אדם והווייתו בדימוי יחיד. בעולם המהיר שבו אנו חיים, הציפיות לדיוקנאות מדויקים, שאינם משתמעים לשתי פנים, הן אדירות. קל לשכוח כי מעשה הצילום הנו צורה מובהקת של דיאלוג, שיחה המתאפיינת בהדדיות של קרבה ושל ריחוק. לדידו של מוזס, הצילום הוא סוג של מאגיה וקונספירציה, של פיתוי וחנופה; קסם שניתן לבטלו אך ורק באמצעות כישוף-נגד. שטפן מוזס הנו לא רק ידיד המין האנושי. כאשר הוא מצלם, הוא לוכד בעדשתו בני אדם ואת צלליהם מתוך הבנה עמוקה של נבכי הנפש, של נקודות החוזק והחולשה האנושיות, כלומר של הצדדים החבויים והגלויים באישיותם. כדברי מוזס עצמו, כל התרחשות היא בבחינת מחזה ראווה, התיאטרון הגדול של העולם. הוא, מצדו, משתמש במצלמה כך שתודות להגזמות פנטסטיות ולחיבתו לאבסורד, מושאי הצילום שלו מורמים מתפקיד של ניצבים גרידא, ואם הקסם צולח בידו, הם עוטים אדרת של נינוחות ורוגע.