באור השעה שלאחר פריחה*

בתערוכה מוצגות עבודות חדשות בגואש ובאקוורל העוסקות בפרחים ובתפנימים (interiors), שני נושאים המלווים את עבודתה של טובה ברלינסקי בעשרים וחמש השנים האחרונות. הפרחים של ברלינסקי מופיעים בקבוצות, בזוגות או כבודדים. פעמים ראשיהם כפופים והם נראים כאילו נתלשו מהאדמה, מרחפים או צונחים לעבר עולמות אחרים. פעמים צבעם שחור ורק צבעו של הרקע – חי. בכך ממשיכה ומפתחת ברלינסקי את ציורי “הפרחים השחורים”, שהוצגו במוזיאון ישראל ב-1995. אז עלו כ’שחור משחור’, שחור על שחור, ואילו בסדרה הנוכחית, הניגוד בין הפרחים לרקע הצבעוני כמו מעצים את עובדת היותם שחורים, כצלליות מחוסרות פרטים על גבי רקע צבעוני חריף. היחסים המורכבים בין הפרחים – הם משוחחים זה עם זה, או מתרחקים בג’סטות של ריקוד מעודן – הופכים אותם לדמויי-אדם.
את ציורי התפנימים מייחדים משטחי צבע גדולים ופשוטים וקומפוזיציות מינימליסטיות, ועולה מהם תחושה חזקה של בדידות: החללים ריקים, הכורסא התייתמה מהיושב עליה וגם הפרחים נראים בודדים ותלושים באגרטל הצר והארוך – באין מי שיביט בהם מהכורסא המיותמת. כוחן של עבודותיה של ברלינסקי טמון בעוצמה הרגשית שהן מעבירות. באמצעים פשוטים, ללא כל גנדור, מדברים משטחי הצבע הגדולים והאובייקטים המועטים שבתוכם בעד עצמם. החללים מתרוקנים מאדם ומהכלים המשמשים אותו, הנופים מתרוקנים מפרחים ונותרים מיותמים וחשופים.

אורנה מילוא, אוצרת

*שם התערוכה לקוח משירו של פאול צלאן, “אני לבדי את פרח האפר הנחתי..”