אשת חיל, וידאו ופיסול

קטע השירה המופיע בוידאו אשת חיל לקוח מתוך שיר הלל שהבעל שר לאשתו בזמירות השבת. הבעל מפאר, מהלל ומאשרר את טובה, חסדה, עורמתה, זריזותה, חריצותה וחכמתה של אשתו. תכונות אלה קונות לה כבוד, בטחון והלל בעיני משפחתה ובעיני החברה.
במהלך חייה האישה נתפשת כמותנית באישור חברתי- משפחתי, אותו תוכל לרכוש רק אם היא תיחשב כבעלת התכונות ה”ראויות”. משום כך, היא חווה את עצמה תמיד כסובייקט נחות, טעון אישור. חשיבה על שינוי בתפיסה זו, תבקש ליצור ערעור פנימי עדין בתוך המרחב החברתי ופיתוח אפשרויות, המערערות על הברור מאליו והלכאורה טבעי. בנתור לוקחת מרחק, תוך יצירת קיום גופני אלטרנטיבי ו”כיסי התנגדות” מקומיים.

בעבודותיה, מבקשת בנתור לתת ביטוי לאחד מאותם “כיסי התנגדות”. באמצעות סוגי מדיה שונים- וידאו ופיסול, תוך חיבור בין הגבוה והנמוך, החומרי והצורני, מציגה בנתור מבט ביקורתי על פוליטיקת הגוף הנשי וחותרת תחת דימוייו המקובלים בניסיון לערער על המערכות המנהלות אותו.
כאשר השיר “אשת חיל” מושר ע”י אישה, השירה חותרת תחת המשמעות טעונת ה”אישור” הטמונה בוורסיה המקורית המסורתית, היא טוענת אותו משמעויות חדשות של אהבה עצמית, תמיכה והשלמה עם הגורל הנשי מלוות בהערכה, תשואות והלל למעשה ידיהן.

אודות התערוכה
אשת חיל

קטע השירה המופיע בוידיאו “אשת חיל” לקוח מתוך שיר ההלל אותו שר הבעל לאשתו כחלק מזמירות השבת. הבעל מפאר, מהלל ומאשרר את טובה, חסדה, עורמתה, זריזותה, חריצותה וחכמתה של אשתו. תכונות המקנות לה כבוד, בטחון והלל בעיני משפחתה ובעיני החברה.
במהלך חייה נתפשת האישה כמי שמעמדה מותנה באישור חברתי- משפחתי, אותו תוכל לרכוש רק אם תיחשב כבעלת התכונות ה”ראויות”; מתוך כך היא חווה עצמה כסובייקט נחות, הנזקק לאישורן של מערכות חיצוניות לו.
הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, והוגות פמיניסטיות המושפעות ממנו, הציגו מודל המסביר את התהליכים באמצעותם נבנים סובייקטים בחברה, בתוך פרקטיקות דיסציפלינאריות של ידע-כוח. לפי מודל זה מנוהל הגוף האנושי על ידי החברה המכוננת את הסובייקטיביות שלו. ההבדל המגדרי העולה בהבניה זו מצביע על כך שביחס לגוף הנשי, צורת הכוח המופעלת מכוננת מראש אינדיבידואליות “נחותה” התלויה גם במערכת תרבותית- אופנתית שלמה, המפקחת על גודלו וצורתו ה”נכונים” – בהתאם לאופנה הרווחת בחברה, בהתאם לצורת נוכחותו בחלל, ובהתאם למעמדה האקונומי של האישה וגילה הביולוגי. אין מוצא מהמערכת החברתית, שהרי כל “יציאה” מה”משחק” הינה תמיד כניסה ל”משחק” אחר.
במסגרת מודל זה כל מחשבה על שינוי, מחייבת יצירת ערעור פנימי עדין בתוך המרחב החברתי, ופיתוחן של אפשרויות המערערות על הברור מאליו והלכאורה טבעי. האפשרות גלומה בהתרחקות מהעצמי, ובסירוב לדברים מסוימים, תוך יצירת קיום גופני אלטרנטיבי ו”כיסי התנגדות” מקומיים.
בעבודותיה, מבקשת אשרת בנתור לתת ביטוי לאחד מאותם “כיסי התנגדות”. באמצעות סוגי מדיה שונים (וידאו ופיסול) ותוך חיבור בין הגבוה והנמוך, החומרי והצורני, היא מייצרת ביקורת המתכתבת עם פוליטיקת הגוף הנשי, בניסיון לערער על כבליה החברתיים ולחתור תחת הדימויים המקובלים של הגוף הנשי, והמערכות המנהלות אותו.
כאשר מושר השיר “אשת חיל” בקולה של אישה, חותרת השירה תחת המשמעות טעונת ה”אישור” הטמונה בוורסיה המקורית המסורתית, היא מטעינה אותו במשמעויות חדשות של אהבה עצמית, תמיכה והשלמה עם הגורל הנשי בליווי הערכה, תשואות והלל למעשה ידיה שלה עצמה.
הדגשת החזות החיצונית והבלאי הנלווה לה, חושפת את ה”מכוער” ה”זקן” וה”בלוי”, ומערערת על המושגים המקובלים של יופי, אהבה עצמית, טומאה וטהרה, ומייצרת מעין ניתוק מהצורך לחסות תחת ה”פרסונה” וללבוש את זהותנו כמו בגד תפור על ומגופנו. באקט המתואר של “תפירת” הגוף, מתערער המסר של ה”עטיפה”. כאשר אנו ניצבים בהתרסה חשופים ערום ועריה, מופשטים מן הלבוש כאקט חברתי סוציו- אקונומי ואופנתי מחד, וכמחווה של צניעות וחיפוי על פגמים ובושה מאידך, הופך גופנו מכלי שרת סובייקטיבי חברתי, למקור חיות אוניברסאלי, חיבור הרמוני בין החיים והמוות, וכך, כל מה שנתפש כטמא בלוי ומנודה, בהכרח מתקבל באהבה עצמית, התופשת את מקומה של תחושת הדחייה והנידוי החברתי.
חתירה עדינה זו תחת כוליותן של המערכות החברתיות, אינה נושאת את דגל המרד ונתפשת כלא יותר מהתבוננות מתוך השלמה; אבל באופן פרדוכסלי היא נושאת עמה גם את הקריאה והאפשרות לחירות, צמיחה ובחירה.