ארץ אבות: גן עדן | תערוכה בסדרת נדבך 23

קו יוצא ממני אל פולין, מאבא אל פולין, ממני אל אבא, ולא יוצא מאבא אליי; במרחב זה אני מנכיחה שנים של כמיהה, של חיפוש וגם של אי-חיפוש. אני מסכמת את תקופת האבל הארוכה על אבי.

– מינה ריינגולד

בתערוכת היחיד הראשונה שלה מבקשת מינה ריינגולד לבוא דין ודברים עם המקום ועם הגופים שסבבו את אביה, שגופו איננו עוד. היא מצביעה על פולין, מולדתו של אביה, כמרחב גיאוגרפי ותרבותי, המאגד תחתיו את כל אותם גופים. שם היא מדמיינת את אביה חי בתוך הדברים, ובעוד הוא עצמו איננו, הדברים ישנם, והיא חוזרת אליהם ומבקשת ליידע ולהתוודע. המרחק הכרחי. הוא מאפשר את הנפרדוּת ואת המבט המתבונן החוצה. ריינגולד מתבוננת בתרבות שאינה שייכת לה, לומדת את היגיונות המקום ומלקטת מידע בגופה ובדמיונה באמצעות תהליך מתמשך של היענות ושל כפירה בחובה לדעת וליידע.

את חלקיקי המידע שליקטה, חלקיקים המהולים בשברי זיכרונות ותחושות, היא מתיכה יחדיו ויוצרת מרחב פיסולי כמעט פולחני של מונומנטים בין-אישיים; שני חללים, המתבוננים זה בזה. המבט על החלל האחר חושף את המרחק, את תהומות הזמן ואת הטמפרטורה, וכן את כוחו של הדמיון להתגבר על כל אלה ולהעמיד יצירה אינפורמטיבית עקיפה ופרשנית, שבה היוצר הוא חלק בלתי נפרד מן המקור. ריינגולד מרווחת את המציאות ההיסטורית וממקמת בתוכה פרגמנטים של זמן אחר ליצירת מקום, שבו יכולים דברים חדשים לצמוח.

ארץ אבות, בניגוד למולדת, מציינת לא רק את מקום הולדתו של אדם, אלא מתייחסת גם להיסטוריה המשפחתית והתרבותית, שעיצבה את זהותה הלאומית והאתנית. גן העדן הוא אתר והוויה, והגישה אליו מוטלת בספק. בהצמדתם זה לזה, היא קוראת את ארץ האבות כגן עדן.

שחר יהלום