ארבעים
נעמי לשם
אוצר: קובי בן-מאיר
15 במרץ — 24 במאי, 2014
התערוכה פורשת מבחר עבודות של נעמי לשם, הלקוחות ממגוון סדרות צילומיות, שבחינתן מגלה כי המדבר הוא דימוי, שבו עוסקת האמנית בעקביות. לעתים, נראה שהזמן במדבר אינו מציית לחוקי הפיזיקה, שכן הוא כאילו עומד מלכת. המדבר הוא מייצֵג הקמאיות, הוא הרחם של העיר, שממנו התנתקה התרבות; הוא מרחב נזיל וקשה להגדרה מבחינת גבולותיו, ועם זאת בינו ובין העיר ניצב גבול מחשבתי ברור. זהו מרחב טרום-רציונאלי, אשר אינו כפוף ללוגיקה המתורבתת, ואשר מניעים אותו תשוקות, דחפים ורגשות.
היות שהוא מאפשר מפגש ישיר עם האירציונאלי, המדבר הוא אתר להתבודדות, להתנזרות ולהתגלות. במקביל זהו המקום להתמודדות ישירה עם הצד האחר של האלוהות, עם הפיתוי, החטא והמוות: בני ישראל נדדו במדבר ארבעים שנים כמבחן וכחניכה לקראת הכניסה אל ארץ ישראל, והשטן פיתה את ישוע במדבר במשך ארבעים ימים. המספר ארבעים כשלעצמו מציין זמן נזיל: במקרא, “ארבעים שנה” הוא ביטוי טיפולוגי, אשר נועד לסמן זמן רב מאוד, שאינו מובחן במדויק.
המדבר של לשם מתגלה כשממה נצחית וכאתר גדל-ממדים באופן בל-ישוער. הנערות והנערים המעטים, שמבליחים בין הדיונות הם נביאים על-כורחם, שנאלצים להתמודד פנים אל פנים עם אימת המוות. בתוך המרחב-זמן המדברי, שנתפס כמונוטוני, לשם מגלה אינספור טונים צבעוניים ודקויות של מרקם, שהופכים אותו לאתר של התרחשות חזותית דרמטית.
אך ההתבוננות של לשם בנוף המדברי במבט הגותי מתמשך גם מתרבתת אותו. היא תוחמת את המרחב העצום בפורמט ריבועי קבוע, בתוך צורה מושלמת ולא טבעית. לשם מארגנת את המרחב הכאוטי של המדבר לפי חוקי הפרספקטיבה הקווית הרנסאנסית, וממקמת בצירי הסימטריה את נקודות המגוז. קו האופק, שהוא קו דמיוני הנובע מנקודת המבט של המתבונן, הופך בצילומיה לממשי, ויוצר חיתוך ברור וחד בין שמים וארץ. מִתאר-הנוף של לשם לא רק שמגלה את תכונותיו של הנוף, אלא גם מכסה אותן באמות מידה עירוניות, ובכך הופך את הדימוי לזירת עימות בין הרציונאלי והאירציונאלי.