אטרופיה קלה בחלל התת-עכבישי

עבודותיה של מרב דביש בן משה משרטטות את הקשר המורכב בין האישי לקולקטיבי, בין גבולות מדיניים לגבולות הגוף. המארג הסבוך של העיר ירושלים מוכתם ונפרם תחת ידיה של האמנית והופך לאורגניזם חולה. מפות מדממות, פועמות, פורצות מעבר לגבולות הנייר, רוטטות, שבריריות. מערכות התחבורה והרחובות משתרגות כוורידים וכעורקים ומתפשטות כווירוס אל החלל הריק שבין הצופה לציור, שולחות את גרורותיהן.

כאדריכלית נוף עוסקת דביש בן משה ביומיום בבחינת גבולות העיר ירושלים, נתיבי התנועה והתשתיות שלה ובעיבודם מחודש. כאמנית היא מבטאת את אי-האפשרות של הקיום הירושלמי, הישראלי, המנסה לנרמל מצב מאיים, אלים, שדבר אינו נורמלי בו.

סדרת העבודות על נייר, איברים חיוניים (2016-20), צוירה על מפות של רחובות ירושלים משנת 1925, שרכשה האמנית מן הספרייה הלאומית, ועל מפות אמנות ותיירות של העיר מ-2019. המפות, אובייקטים מדעיים ואובייקטיביים לכאורה, הן למעשה כלי פוליטי, המגדיר שליטה במרחב, כותב ומוחק את ההיסטוריה, אוצר קולות מושתקים.

התצרף ארץ אחרת (2018-23) מבוסס על מפות, ששורטטו במהלך הדיונים על הסכמי אוסלו, ובו נראות המפות החלופיות, שהונחו על ידי הנציגים הישראלים והפלסטינים, לרבות ההבדלים ביניהן. ברקע נראה דימוי של משה בתיבה מתוך הדפס של גוסטב דורה (Doré) מ-1880. המפות העוּבריות, המזכירות מבחן רורשאך, הופכות לתצרף, שהצופים מוזמנים לשחק בו, לפרקו ולהרכיבו מחדש. ההשתתפות המשחקית מעניקה לצופה, ולו באופן סימבולי, את האפשרות לפרש את השבר מתוך נקודת מבטו/ה האישית, ולנסות בצוותא לאחות את מה שנסדק.

תערוכתה של דביש בן משה מותחת קו בין ההיסטורי לעכשווי ובין החלום לשִברו, בין שאיפות אוטופיות טרם לידתה של אומה לקריסתה של האוטופיה. כותרתה, "אטרופיה קלה בחלל התת-עכבישי", היא ציטוט מאבחנה, שהתקבלה בבדיקת MRI מוח. אטרופיה היא דלדול או ניוון של רקמה עקב התנוונות תאים. כאן האבחנה הקלינית הופכת לפואטית, מהדהדת את הקשר הכואב בין החרדה האישית לזו הקולקטיבית, כאשר הגוף והנפש הפרטיים הופכים בעל-כורחם למשקפים של דיסטופיה לאומית.