אורלה

בלב התערוכה "אורלה" של האמנית והשחקנית נולי עומר מצויה סוגה של אמנות פמיניסטית, שראשיתה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, העוסקת בייצוגי האישה והגוף הנשי בתרבות הפופולרית. בניגוד לאמנות הפמיניסטית של המאה ה-20, שעיקרה עיסוק בביקורת על ייצוגי הגוף הנשי בחרושת התרבות ובמרכזה הטענה ש"האישי הוא פוליטי", עבודת הווידיאו אורלה (2015–2024), המורכבת מקטעים מצולמים של האמנית, עוטה על עצמה דמויות נשיות שונות, מציעה אפיק ביקורתי נוסף.

עומר מוסיפה עוד רובד ביקורתי לגישה הפמיניסטית של סוף המאה ה-20, שאִתגרה את ביטויי התפקידים הנשיים המסורתיים במדיה, בהתעקשותה להשתמש באותם ביטויים שהיו מושאי ביקורתה.  עבודת הווידיאו אורלה מציגה גלריה של נשים ישראליות, שכל אחת מהן מייצגת חתך חברתי אחר, הבא לידי ביטוי בנקודת מבט אופיינית לו. חלקן ממושמעות, מגדלות ילדים נורמטיביים ומסלילות אותם לקצונה או ללימודים אקדמיים, אך לפעמים מתרחשות תקלות: אורלה, למשל, מדקלמת קלישאות המשבחות את החברה הישראלית, אך באותה נימה מציינת, כי "מִדי פעם מישהו רוצח את האישה שלו…". אסיה רפפורט, המציגה את עצמה כאישה ליברלית ונאורה, מזועזעת לגלות שבנה ה"נורא מוצלח" הוא הומו.

לצד הווידיאו אורלה מוצגים הפסלים הוד והדר (2019) ורחם (2007), המבוססים על חלקי גוף נשיים ומבטאים את כישורי המשחק של עומר במובן play, ולא רק במובן acting. היצירתיות המתפרצת והפתיחות לחומריות זולה, הכוללת פיצ'פקעס מחנויות "הכול בדולר", טוענות את התערוכה בממד נוסף של ביקורת על ייצוג הגוף הנשי בתרבות הפופולרית ועל האופן שבו היא מסתכנת בהפיכתה לסחורה.

התערוכה נותנת דרור לאמנית לבטא ביקורת חברתית נוקבת על החברה הישראלית מפי דמויות שאותן היא מגלמת. היא מזכירה לצופה כי חירותן של נשים לבטא את אשר על ליבן מביאה לכך שלעיתים דבריהן אינם מנומסים ואינם עולים בקנה אחד עם שיח התקינות הפוליטית. התערוכה תובעת מהצופה להידרש לסוגיות עכשוויות בוערות ולשאול את עצמה.ו איך תראה החברה הישראלית אם נשים יחוו צנזורה על גופן ועל דבריהן.

 הדס קידר