אורי שכנר, צייר | 1945 – 2022

כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה הַבּוֹנֶה – לֹא יֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ בַּיִת עַד שֶׁקָּדַם צִיּוּרוֹ בְּנַפְשׁוֹ. (ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, ד', כ"ה)

אורי שכנר מספר שמסעו אל הציור החל בתיווכה של המוסיקה. "אני מלחין את הציור ורואה מוסיקה, צריך רק להקשיב!". זהו מסע שראשיתו בבניית תחביר קאמרי חף מסימבוליזם ואחריתו בחוף מבטחים, שפשט מעליו את משאו של נרטיב, או שמא מסרב לו. הפרטיטורה, המתומצתת במבנה מינימליסטי של משטחי צבע ספורים, משמשת אותו כלקסיקון מינורי אך רהוט לפענוח הקומפוזיציה הציורית. צמצומה של הקומפוזיציה למינימליזם כמעט סגפני, קל וחומר קידודם של מושאיה – הדמות, הנוף והמרחב – לכדי שפה ויזואלית אחידה, המְהַפכת לסירוגין בין הגשמי לסמוי, מסייעים בידו לכנס את הפיזי ואת הפואטי למִקשה אחת. בתוך טווח מצומצם של מופעים עשוי, לפיכך, משטח מונוכרומטי נתון לשמש כדימוי לכר אחו בעבודה אחת וכדופן אדריכלית של חלל ביתי באחרת, כשרק קווי מִתאר ספורים, החוצים את הקומפוזיציה המישורית לאורכה ולרוחבה, הם המגדירים בתורם את הווייתו של המרחב ואת היחסים בין מרכיביו. לנוכח השטחים, הנדמים לעתים כאינסופיים, ואולי כחלק אינטגרלי מהם, מבליחות דמויותיו של שכנר כהרף עין ומשייטות ברִיק הציורי. הדמויות המונוליתיות, המנוסחות אף הן באמצעות יריעות צבע דו-ממדיות, משוללות אִפיון מגדרי או כל סממן זהות אחר, מה שעשוי לרמז על זיקתן לאוניברסלי, ובד בבד – על החבוי, שאלמלא הוסתר, אפשר שכלל לא היינו נדרשים אליו. כך או כך, בדומה למוטיבים אחרים בציוריו, הדמויות משמשות כפני שטח; כמיפוי שמהותו לשמש מעטפת גרידא לנפח מרומז.

בקשתו של שכנר להאזין לציור תְקֵפָה עבורו כאמצעי לתהליך היצירה ובה בעת – כהנחיה למבקר האקראי לאופן שבו עליה.ו לצפות במוגמר ולהקשיב לו. הפרקסיס לדידו לא יתאפשר אלמלא קיומה של אידיאה, שתעמוד בבסיס היצירה, כתנאי וכחומר גלם למימושה. יתרה מכך, חזרה על העקבות, שרישומן קדם בנפשו, מולידה לא פעם נדבך נוסף של הבנה, של ביקורת, של פרשנות ותובנות חדשות, שאמנם ממוקמות בנקודת זמן עכשווית, אך נטועות תמיד בהתרחשויות עבר.