הנמרודים החדשים

תערוכת “הנמרודים החדשים”, מבקשת לבחון את האייקון “נמרוד” של דנציגר בראי ניסוחיו החדשים באמנות הישראלית מאז שנות ה-50 ועד ימינו. התערוכה, מתעדת את ה”נמרודים” השונים של האמנות הישראלית לדורותיה, אך בעיקר מעמתת את האידיאליזציה הגופנית של “נמרוד” הדנציגרי עם טיפולים – מרביתם אירוניים, מרביתם עכשוויים – העונים לארוס, לשריריות ולכוחניות של הצייד הקדמון.

בשנת 1939 יצר יצחק דנציגר את נמרוד, פסל באבן חול נובית. במרוצת שנות ה-40 וה- 50 הפך נמרוד לאיקון ישראלי מרכזי בתהליך עיצובו של ה”צבר”. דמותו של היליד החסון, הצעיר, הארוטי, המזרחי היתה למופת לאותנטיות מקומית של יליד הארץ, גלגולו של “היהודי החדש” הציוני.

התערוכה “הנמרודים החדשים” מבקשת לבחון את האיקון הנדון בראי ניסוחיו החדשים באמנות הישראלית מאז שנות ה-50 ועד ימינו. התערוכה, הכוללת פסלים, ציורים, כרזות, תצלומים ועבודות וידיאו, מתעדת את ה”נמרודים” השונים של האמנות הישראלית לדורותיה, אך בעיקר מעמתת את האידיאליזציה הגופנית של נמרוד הדנציגרי (המיוצג בתערוכה באמצעות יציקת ארד מאוחרת של הפסל) ואת הדיו המוקדמים משנות ה- 50 (דוגמת פסלו המונומנטלי של יחיאל שמי, אדם בערבה), עם טיפולים מודרניים יותר, העונים לארוס, לשריריות ולכוחניות של הצייד הדנציגרי הקדמון.

לנמרוד ולציפור הבז שעל כתפו עונים אמניות ואמנים ישראליים עכשוויים בגוף אחר, נשי או מזדקן, ובציפורים אחרות: תרנגול, תוכי, עורב ועוד. לאבן החול הנובית מפטרה הם עונים בחומרים ובמדיומים החפים ממקומיות וממזרח. את המתקפה האמנותית הכוללת על הדימוי הדנציגרי, הכוחני והפראי, משלימות פמיניזציה של נמרוד ו/או קולטוריזציה שלו. כל הטיפולים העכשוויים גם יחד מאששים את הערעור של דור ישראלים חדשים על המודל המיתולוגי ההוא לזהות ישראלית; מבחינה זו הם מבטאים עמדה הומניסטית יותר ולאומנית פחות.

אמנים משתתפים:
אילן אוורבוך, אברהם אופק, יונתן אופק, שי אזולאי, בועז ארד, בן בז’רנו, גיא ברילר, אלי גור אריה, אפרת גל-נור, דרורה דומיני, יצחק דנציגר, אליעזר זוננשיין, אלדד זיו, ארז ישראלי, אפרים משה ליליין, עידו מיכאלי, עדי נס, רונן סימן טוב, דוד עדיקא, יונת עופר, אחיה ענזי, פרלי פלציג, מנשה קדישמן, אפרת קדם, בני קורי, רחל קיני, אורה ראובן, דורון רבינא, איצו רימר, רבקה רין, יחיאל שמי, אמיר שפט, יגאל תומרקין