ובהתייחסו לציוריה, הוסיף:
“האמצעי שלה הוא אותה ממשות החומקת מן החושים ומתעתעת בתבונה.”

לואיז שץ לא חשה מחויבות לרוחות הזמן המנשבים חדשים לבקרים בזירת האמנות הישראלית, גם אם ליריקה ואור קירבו אותה למחנה. מלכתחילה לא הייתה ההפשטה שלה מחוברת ל”אופקים חדשים”, ואם – באיחור מה, יש להודות – חלחלו לעבודותיה גילויים של “פופ ארט”, בכל זאת היא הקפידה לשמור אמונים לשפתה האמנותית הקבועה, השתנתה אך במעט, ולבטח הפנתה עורף למרוץ אחר החדשנות האוונגרדית. התפתחותה האמנותית צייתה לחוקי היסוד של משחקה האמנותי. וכך נאבחן, למשל, בציוריה משנות השבעים נטייה ל”אוורור” משטחים פתוחים ולצורות גדולות יותר. אמנותה של לואיז שץ הייתה ונותרה “משחק חופשי של כוחות ההכרה”, אם לצטט את הגדרת היופי של עמנואל קאנט (1790). בהתאם, ניתן וראוי לומר שהייתה מודרניסטית למהדרין, אך לא אוונגרדית. אפילו דבקותה ב”אביביות” – הגוונים הבהירים, האופטימיים והשמחים, נגיעות הצבע הקלילות – מיקמה אותה מחוץ לחוגים המודרניים המתמקדים בכאב, בייאוש ובאסון (כפי שתיארה זאת אלישבע כהן בשנת 1969: “פואמות של צבע זעירות, ציוריה של לואיז שץ הם כסמלי שלווה ותקווה בעולם נסער. 34). עידון, שלא חדל לאפיין את יצירתה, גם כשזו ספגה לתוכה חומרים “גסים”, ייחד אף הוא את הציירת הירושלמית בתוך עולם אמנות שהוכיח, ברובו, באותה עת נטייה למבע תוקפני ואסרטיבי. חיפושה המתמיד אחר ההרמוני חרג ממשיכתו של עולם האמנות לדיסהרמוני. וכמובן, נאמנותה לצבעי מים בעידן המקנה מעמד שולי למדיום זה (לעומת צבעי השמן או האקריליק, שלא לדבר על רב-חומריות או על אַל-חומריות), אמרה אחרוּת, וזו זיכתה את האמנית בתואר “אצילות” (תואר שחזר בביקורות שונות).

אם לפשט את שפת הסתרים של לואיז שץ, נאמר כי ציורה תר אחר הקבוע שמעבר לזמני, כאשר זיקה חושית לטבע אביבי (מוריק בהתהוותו) ו”עין שלישית” מיסטית חוברים יחדיו ברובד המיתי של הציור.

מעקב רטרוספקטיבי אחר יצירתה של זהרה שץ (1999-1916), שנוצרה ברובה בארה”ב ובירושלים, מפגיש את הצופה עם אמנית וורסטילית ביותר בשפע המדיומים בהם עסקה, אמנית שסירבה להפריד בין אמנות לבין אומנות, תוך נאמנות עיקשת לדואליות שירשה מאביה, פרופ’ בוריס שץ, מייסד “בצלאל”.

חיתוכי לינוליאום מוקדמים, שיצרה בסוף שנות השלושים, נופים ודמויות, נעים בין ריאליזם לאקספרסיוניזם סוריאליסטי, שלאחריו באו ציורי שמן סוריאליסטיים וסמי-מופשטים, שאותם יצרה זהרה שץ בקליפורניה בתחילת שנות הארבעים. תחריטיה המאוחרים יותר חייבים להשפעת ווילפרֶדו לָאם, הסוריאליסטן הקובני, והם מגיבים לשואת יהודי אירופה בגיבובן של גוויות כחושות.
בשלב זה, והיא עודנה בארה”ב, גילתה זהרה שץ את אפשרויותיו החומריות והאסתטיות של הפרספקס ופיתחה שפת אסמבלאז’ים מופשטים שיסודם בחוטי מתכת ומגזרות מתכת הלחוצים בין לוחות פרספקס. הללו, שחלקם גם ישלב עלים יבשים בתוכם, שימשו את האמנית לא רק ליצירת אמנות חופשית, אלא גם ליצירת חפצים שימושיים ותכשיטים, וכמו כן, לעיצובן של מחיצות דקורטיביות.
כל אלה – “חמסות”, קערות, צמידים וכו’ – נוצרו במסגרת פעילותה הירושלמית של זהרה שץ בשלישיית קבוצת “יד” של משפחת שץ (זהרה, אחיה – בצלאל ורעייתו – לואיז). שילוב הפרספקס והמתכת הוביל ליצירת פסלי מובייל מופשטים, החייבים לאלכסנדר קולדר, אך מייחדים את זהרה ברמת החומרים, ייחוד שבעבורו זכתה ב- 1955 ב”פרס ישראל”.
אלא, שבזאת טרם התמצתה הוורסטיליות העשירה של האמנית (ירושלמית מאז 1978 ועד לפטירתה): היא עיצבה עטיפות ספרים, כלי אוכל, טקסטילים, מנורות (מנורה שעיצבה ב- 1951 זכתה בפרס המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. מנורת שישה קנים שעיצבה בפליז ב- 1960 זכתה בפרס “יד ושם” והפכה, לימים, לסמלו של המוסד) ואין כמעט מדיום חזותי בו לא שלחה ידה. ב- 1991 זכתה ב”פרס איש-שלום” למפעל חיים וב- 1993 נבחרה ל”יקירה ירושלים” מטעם עיריית ירושלים.

גדעון עפרת, אוצר

התערוכה מלווה בקטלוג שיצטרף לסדרה בת שלושה ספרים המסקרים את פעילותו של דור שני לבית שץ.