תצפיות

שנה של התבוננות וציור בנוף

בתערוכה זו, מיכאל קובנר חושף את אחד הפנים המשמעותיים ביותר ביצירתו – ציורי הנוף. גוף העבודות מאגד מבחר מחקירות הנוף המאפיינות את האמן מאז ראשית שנות השמונים. נופי הארץ, מצפונה לדרומה, מטופלים באופן שהוא בה בעת אוהב וביקורתי, מדעי כשם שהוא רומנטי. קובנר הינו מן היחידים בבני דורו שאינם מפנים את גבם אל הנוף הישראלי; הוא מישיר אליו מבט מפוכח, מתחקה אחר תנועותיו, חוקר את שורשי היווצרותו. הנגב, עמק הירדן, עמק יזרעאל, התבור, קשורים כולם לסיפור התנ”כי כשם שהם אבני יסוד בסיפור הציוני; קובנר מתהלך בהם בגפו, צרור דפיו וצבעיו על שכמו, מנסה להבין את סוד קסמם ובתוך כך את שייכותו/שייכותנו אליהם.

קובנר הוא צייר חוקר, וציורי הנוף שלו הם גם “נופי ציור” שעיסוקם הוא בראש ובראשונה בשפת הציור, במהותו, בתולדותיו ובהתפתחותו. הוא קרוב בכך לסזאן ולאימפרסיוניסטים, אך נבדל מהם בנקודת המבט שבה הוא בוחר. התערוכה הנוכחית מדגישה את נקודת המבט המיוחדת הזו של קובנר על הנוף, את בחירתו לעמוד מנגד, לא בתוך הנוף אלא בנקודת תצפית גבוהה ומרוחקת, בדרך-כלל, המשקיפה על הנוף מלמעלה למטה. אף-על-פי-כן, נדמה כי הוא אינו מנסה ללכוד את המכלול או להשטיח אותו, כפי שהוא נלכד בעדשת הלווין, אלא מתעניין יותר במה שנשקף לציפור במעופה, בתנועתה מעלה מטה, בהשתנותה של הפרספקטיבה תוך כדי תנועה. שיאו של המהלך בא לידי ביטוי בציורי המדבר, ולהם משקל יתר בתערוכה. בסדרה זו יש מעין סגירת מעגל שנפתח בסוף שנות השבעים, תחילת השמונים, עם ציורי הנוף של מדבר יהודה. שם, בציורים הראשונים, ניכר הניסיון “ללכוד את הכל”, כמו בתצלום אוויר, כשנוכחותו של הצייר כמעט נעלמת. בציורים המאוחרים, לעומת זאת, המבט בוגר, מהורהר; ניכר הקשר הבלתי-אמצעי, החושני והרוחני עם הנוף וניכרת השלמה עם המגבלות האנושיות.

את התערוכה סוגר (או פותח) חלל אינטימי יותר המכיל רישומים על נייר. החלל הזה מבקש להפעיל את הצופה באופן שונה מן החללים הגדולים: במקום מבט מרוחק המנסה לקלוט את מלוא פיסת הנוף המצויירת על הבדים הגדולים – מבט קרוב המתחקה אחר הפרטים; במקום מעורבות רגשית-רוחנית המנסה לפענח את הלך הרוח של הצייר ופרשנותו על הנוף הנשקף – מבט חוקר העוקב אחר הקו המשרטט באופן ראשוני ואינטואיטיבי את התרשמות העין. ואכן, רישומים אלה ואחרים של קובנר הינם המהלך הראשון במלאכת הציור. הם נוצרו אל מול הנוף, ב”תנאי שדה” ובמיעוט אמצעים, כשהיד עוקבת אחר תנועת העין בנוף. רק אחר-כך מובאים הרישומים אל סדנתו של האמן, שם הם מהווים בסיס ונקודת מוצא לציורי הבד הגדולים. הציורים הם, אם כן, תוצאות ה”פענוח” בסטודיו, תהליך בו הרישומים מחליפים את הנוף האמיתי כמושא הציור, משחררים את האמן ממחויבות ל”אמת של הנוף”, ומאפשרים יצירה חדשה הניזונה מן האמת שבפנים.