אשכרא | תערוכה בסדרת נדבך 15

“לו רק ידעתם מאיזו פסולת
צומחים שירים בלי להרגיש בושה…”
(אנה אחמטובה, מתוך המחזור ‘סודות המקצוע’. תרגום המובאה: מאשה זוסמן)

עבודותיו של טמיר ליכטנברג חושפות משהו מוכר ומביך, אינטימי ומטריד, כפי שמביך ומטריד אותנו קבצן מזדקן ליד הבית – אנחנו לא יכולים בלעדיו, אך מעדיפים לא לפגוש את מבטו. חומרים ‘יומיומיים’ – פח זבל, פינת רחוב, חנות ישנה שעומדת להיעלם מן העולם – נראים כמקורותיו הנדיבים, ומקיפים בדרך כלל את סביבת העבודה שלו.
ב’אשכרא’ בוחר ליכטנברג לבנות את התערוכה אל תוך החלל, בזמן ובמקום אמת, להפוך את חלל התצוגה לחלל יצירה. החלטה זו משקפת בחירה בהצטמצמות, בהתכנסות אל תוך אובייקט בודד ובלקיחת סיכון של דיבור שקט, או סיפור קצר, הזרים כל כך למקום ולזמן שלנו.

אודות התערוכה:
פגישות העבודה עם טמיר התקיימו בדרך כלל בדרום תל אביב. בבית קפה באלנבי, ברחוב, בבית, בגלריה “דרום”.
תמרנו בין עבודה בסטודיו, שמירות בגלריות, מלצרות, שיפוצים, לימודים.
שוחחנו בטלפון. התכתבנו. דיברנו על ירושלים ותל אביב, על שתי הגלריות שאנחנו מפעילים בשתי הערים.
דיברנו על אמנות. על תכנון וחופש. על לקיחת סיכון, רצינות, אמביציות, הומור, שקט, תמימות.
דיברנו הרבה על אופן הפעולה. על ההחלטה של טמיר לבנות את התערוכה אל תוך החלל, בזמן ובמקום אמת, להפוך את חלל התצוגה לחלל יצירה.
בסטודיו של טמיר לא ראיתי אובייקטים נוצצים מחומרים יקרים. פח זבל, פינת רחוב, חנות ישנה שעומדת להיעלם מן העולם – נראים כמקורותיו הנדיבים. העבודות של טמיר חושפות משהו מוכר ומביך, אינטימי ומטריד, כפי שמביך ומטריד אותנו קבצן מזדקן ליד הבית – אנחנו לא יכולים בלעדיו אך מעדיפים לא לפגוש את מבטו.
באחת הפגישות דיברנו על אפקטים ואפקטיביות של יצירת אמנות. על הפיתוי והרצון לייצר בגדול ועל הבחירה להצטמצם, להתכנס אל תוך האוביקט הקטן והבודד, לקחת סיכון הכל כך זר למקום ולזמן שלנו של דיבור שקט, של סיפור קצר.
בעבודותיו טמיר לוקח סיכון. סיכון של אמינות, של מבט ישר ודיבור שקט.

מאשה זוסמן