רשמים III

הביאנלה הארצית השלישית לרישום

רשמים III, הביאנלה הארצית לרישום, היא פרק שלישי בסדרת תערוכות דו-שנתיות שיזם בית האמנים בירושלים. הביאנלה השנה גדולה ומקיפה מקודמותיה הן במספר המשתתפים והן בחללי התצוגה: בתערוכה מוצגות מעל ל-200 עבודות של כ-150 אמנים והיא תתקיים בו בזמן בארבעה חללי תצוגה יוצרים בירושלים: בית האמנים, גלריה ברבור, גלריה אגריפס 12 וסדנת ההדפס.

הפתיחה המרכזית לביאנלה תערך בבית האמנים במוצ”ש 1.12.2007 בשעה 18:30
לאחריה יפתחו התערוכות האחרות בשעות שונות:
• 19:30 ברבור רח’ שיריזילי 6 טל. 052-4627345
• 20:00 “אגריפס 12″ רח’ אגריפס 12 טל. 02-6233257
• 20:30 סדנת ההדפס רח’ שבטי ישראל 38 טל. 02-6288614
כל הגלריות המשתתפות בתערוכת רשמים III יהיו פתוחות למבקרים ביום הפתיחה עד לשעה 23:00

שיח גלריה עם אוצרת התערוכה דליה מנור יתקיים ביום ה’ 13.12.2007 בשעה 18:30
מפגשים נוספים:
• ברבור – אירוע מוזיקה, אלקטרו רוק: יום ב’ 3.12.2007 בשעה 20:30
• אגריפס 12 – שיח גלריה, יום ה’ 20.12.2007 בשעה 19:00
• סדנת ההדפס – הרצאה בנושא “בין ספרות לאמנות”: ד”ר נבט דולב, יום ה’ 27.12.2007 בשעה 19:00

* התערוכה מלווה בקטלוג מקיף

רשימת האמנים המשתתפים בתערוכה

אמנים המציגים בבית האמנים: סעיד אבו שקרה; אסנת אביטל; גילי אבישר; אתי אברג’ל; לארי אברמסון; שמעון אג’יאשווילי; רונית אגסי; מיכה אולמן; דרור אוסלנדר; אלחנדרה אוקרט; נונה אורבך; דיויד אייזקס; אבישי אייל; אברהם אילת; גלעד אפרת; חגי ארגוב; מיכל ארז; נחמיה בזובוב; דן בירנבוים; שירלי בכר; טלי בן בסט; רות בן-יעקב; איתן בן-משה; יפעת בצלאל; עירית בראל בסן; תמר ברקאי; חגית גאון; גרי גולדשטיין; נחמה גולן; נורית גור-לביא (קרני); נועה גורן; מיכל גלבוע-דוד; מרים גמבורד; נעמי גפני; סנדרה גרובר; מירי גרוסמן ; נלי הורוביץ; יונתן הירשפלד; הדס וייס; דרורה וייצמן; יונתן ויניצקי; עדי ויצמן אהרוני ; לנה זידל; נועה זית; לאה זרמבו; אורית חופשי; אירית חמו; שרה חן; אלן חסידים-רום; יעקב חפץ; רענן חרל”פ; צבי טולקובסקי; רות טל; שי יחזקאלי; בבה ינאי; קארין יציב; זהר כהן; יניב כהן; רויטל כהן; שיבץ כהן; עפרי כנעני; יובל כספי; מיכל כרמון; עירית כתב; עמי לוי; אדוארד לוין; נגה לינצ’בסקי; ענת ליפנר סלומון; בוריס לקר; פרנס לרנר; נירית מיטרני; ענת מיכאליס-לוי; אריק מירנדה; ישי מישורי; יעקב מלץ פיטר; איב מנס; רועי מרדכי; יצחק מרשה; ליאור נייגר; חנה ניניו; מירי נשרי; פמלה סילבר; רונן סימן-טוב; רם סמוכה; יהודית סספורטס; אלינה ספשילוב; ליאת פולוצקי; שרון פוליאקין; אמיר פולק; אינגה פונר קוקוס; אלי פטל; אבישי פלטק; גליה פסטרנק; טסי פפר-כהן; יהושע פרונט; מירה צדר; אור קדר; אולף קונמן; אלי קופלביץ; סלע קורן; גלעד קידר; גבריאלה קליין; כרמלה קלעי; אלכס קרמר; יהודית רביב; אסנת רבינוביץ; רחל רבינוביץ’; יוליה רבסקי; רחלי רוטנר; הלל רומן; גנה רותם; פנינה רייכמן; דורית רינגרט; אוהד שאלתיאל; שיר שבדרון; שירלי שוייצר; חנה שוילי; חן שיש; מיכל שמיר;גיל מרקו שני; חן שפירא; אן ששוןאמנים המציגים בגלריה ברבוראיתן בוגנים; אמנון בן עמי; מאשה זוסמן; דני זק; הדס חסיד; דניאל יהל; יעקב מישורי; אבי סבח; ינאי סגל; גילית פישר; טליה קינן; אורי רדובןאמנים המציגים בגלריה אגריפס 12אוסקר אבוש; ורד אביב; תומר אפלבאום; ימימה ארגז; דבורה בן-שאול; יוסי גלנטי; מרב דביש בן משה; גיל הלר; ענת וקנין אפלבאום; עודד זידל; שמעון לב; מיכאל לבטוב; דורון ליבנה; אורנה מילוא; עינת עריף-גלנטי; עמי רוזנברג; סידון רוטנברגאמנים המציגים בסדנת ההדפסאיה בן רון; מיכל בקי; דב הלר; רותו מודן; יוסף קריספל; נפתלי רקוזין

“המדיום והמסר”: עיון בחומרי הרישום היום
רשמים III, הביאנלה הארצית לרישום היא עדות מרנינה למקומו ולחשיבותו של הרישום באמנות כיום. ההתפתחויות בתחום הרישום בישראל הן חלק מתהליך המתרחש בשדה האמנות הבינלאומי כבר למן המחצית השנייה של שנות התשעים והביאנלה לרישום, שנוסדה ב-2001 ביוזמת בית האמנים בירושלים הייתה אחד הגילויים הראשונים בארץ של תהליך זה ואף תרמה לצמיחתו.ניתן לראות בפריחת הרישום תגובה למיצבי ענק ולעבודות מונומנטאליות המבוצעות בהפקות מורכבות אך גם מענה לפריחה אחרת המוכרת יותר בשדה האמנות בישראל – זו של הצילום. חרף הניגודים הבולטים בין הרישום לבין הצילום אין הם בהכרח יריבים. עם הופעת הצילום במאה התשע-עשרה החלו אמנים להשתמש בצילום כתחליף לרישום, כמעין מתווה הכנה ליצירה בציור ובפיסול. השימוש במקור צילומי נוכח גם באמנות של זמננו, ואכן אמנים רבים בתערוכה משתמשים בתצלומים: מתוך עיתונים, מגזינים וספרים או מהמאגר הבלתי נדלה של האינטרנט, תצלומי משפחה פרטיים או תצלומים שהאמן מבצע בעצמו כסוג של מתווה לקראת העבודה הידנית ברישום.השפעת הצילום על הרישום מעניינת בהשלכותיה על תפיסת המציאות, בעיקר כאשר הצילום מתקבל כגילום של המציאות עצמה וההתבוננות בו כהתבוננות בעולם. אך גם מהבחינה הצורנית גרידא ההשפעה ברורה כשהתצלום תוחם את המציאות במסגרת, משטח את החלל, מסמן את קווי המתאר של העצמים ומחדד את האור והצל. כך הוא מספק נקודות אחיזה המקבילות לאלו של הרישום. יתר על כן, המקור הצילומי הוא לעתים קרובות בצבע כך שהרישום, לרוב בשחור לבן, כמו מחזיר את הצילום לשלב היסטורי מוקדם. למפגשים בין רישום לצילום אפשר להוסיף גם את המפגש הפיזי, באמצעות קולאז’, בין תצלום לרישום, ואת השימושים בטכנולוגיה של צילום מסמכים או סריקה דיגיטלית כחלק מייצורו של הדימוי הרישומי היום.בין האפשרויות החדשות שנוספו לרישום, לצד הטכניקות המסורתיות, ניתן להצביע על אמצעים הלקוחים מעולם המשרד ובית הספר. למשל העט הכדורי, מוצר תעשייתי המוני וזול, בעל מבחר מוגבל של צבעים ושל איכות קו, הוא אחד ממכשירי הרישום הפופולריים כיום. דווקא כאשר השימוש המקורי בעטים הולך ומתמעט בעידן המקלדת, האמנים הם המשמרים את הטכנולוגיה המודרנית שהייתה כבר למיושנת. העט הכדורי, בניגוד לעט הנובע והציפורן, לא נועד ליצור כתיבה יפה ומעודנת; הוא יוצר מראה מחוספס, פשוט המקנה לו ישירוּת ומיידיות ברישום אך ללא רגשנות או נופך רומנטי. השימוש בעט כדורי מוסיף לרישום צבע אם כי מבחר צבעוני עשיר יותר מספקים עטי הלבד. אלה מייצרים קו אחיד ויבש המשרת את ייעודם המקורי לסימון ולהדגשה. השימוש בהם ברישום מציע מראה מתועש ומדויק, כמעט קר, ועם זאת עליז ורב אפשרויות צבעוניות.השימוש בנייר שקוף אף הוא מקובל ברישום העכשווי; חומר שהיה בשימוש נרחב בתחום התכנון האדריכלי והעיצוב אך נעלם עקב השימוש במחשב. אימוצו על ידי אמנים מעניק לו חיים חדשים על אף שאין הוא מצע כה נוח לרשום עליו: הוא שברירי ופגיע, בעל טקסטורה חלקה, המתקמט במפגש עם צבע נוזלי. תכונתו העיקרית מאפשרת העתקה של דימוי הנמצא מתחתיו, מה שקושר אותו להיסטוריה של הרישום כפעולת העתקה: החל ב’העתקה’ מהטבע ועד שרשרת של העתקות ממתווה לרישום בדרך אל הציור המוגמר. הד למסורת ההעתקה רואים גם בשימוש בנייר הפחם (נייר קופי), אמצעי משרדי היסטורי שאף הוא על סף היעלמות או על ידי שפשוף (rubbing) של הגרפיט על גבי משטח מחוספס שמעתיק את הטקסטורה שלו. בין החומרים הנוספים מתחום המשרד והכיתה מוצאים סרטי ההדבקה, פלסטלינה, קרטון לאריזה ולתיוק, נייר מילימטרי, מעטפות דואר.השימוש במחשב הוא בלי ספק החידוש הטכנולוגי הבולט ביותר ברישום היום. במובן מסוים הרישום בעזרת המחשב הוא תמציתו של הרישום – רישום בקו חסר גבולות אשר נוצר במרחב נטול חומריות – רישום ללא מצע. למעשה, אין זה רישום כלל, כי אם שורה של נתונים מתמטיים המופיעים לנגד עינינו כחזיון אשלייתי, מעין אידיאה של רישום. זו תתגשם בחומר – לאחר שתוכרע שאלת המצע וגודלו – בעת ההדפסה, בנקודת המפגש ההיסטורית בין הרישום וההדפס.לעומת השימוש בעטים הצבעוניים ובנייר שקוף השכיחים ברישום הבינלאומי בולטת בתערוכה גם הנטייה לעבוד על חומרים קשיחים, במיוחד תוצרי עץ. דומה שהחיבה המיוחדת לדיקט היא עניין מקומי; אולי בהשפעתו של האמן הישראלי רפי לביא, שהפך למזוהה עם חומריות פשוטה ונטולת יומרות כביטוי לאסתטיקה ישראלית. בצד הטקסטורה ה’עצית’, תכונתו הבולטת של לוח העץ זו הקשיות, אשר מזמינה פעולה נגדית, כוחנית, פעולה של חריטה ושריטה. שימוש בחומרים נוספים, כמו עלים או חוטי מתכת, פיתוח הרישום לאובייקט לתלת-ממדי ואופני תצוגה לא שגרתיים, הנחה על הרצפה ותלייה מהתקרה, מעידים יותר מכל על מגמת הרחבה וגיוון בעשייה הרישומית היום. יש כמובן גם נוכחות לטכניקות מסורתיות של עפרון, פחם או דיו בעבודותיהם של אמנים וותיקים וצעירים. ואולם ההיפתחות לאפשרויות אחרות ברישום, ובכלל זה השימוש הרב בצבע ובצילום, מעידה על מעמדו המתחזק של הרישום כמדיום עצמאי ורב-קולי.הרישום המופשט, פרי המסורת המודרניסטית הוא במיעוט בתערוכה הנוכחית. על פי רוב ממוקדות עבודות אלה בחומר ובפני השטח, בהטבעת חותם, או בהשארת סימני הפעולה: אלו רישומים עתירי חושניות ונוכחות של גוף, של מסה, של מרחב ושל תנועה פנימית.
לעומת זאת, הרישום הפיגורטיבי והנרטיבי תופס מקום נכבד בתערוכה. המגמה הרומנטית הבולטת כיום בציור ובצילום של נופים מוצאת את ביטויה גם ברישום. במידה רבה זהו מבט רומנטיציסטי, מבט על התבנית התרבותית המזוהה עם הזרם הרומנטי של המאה התשע-עשרה: נופים אפלים ורחבי ידיים, נופים ‘הגוּתיים’ ריקים ומעודנים או נופים של קסם ושל דרמה ואף הד לנופים אימפרסיוניסטים נוכל למצוא. בדרך כלל אין הם תוצר של מפגש ישיר עם הטבע, אלא פרי של עיבוד זיכרונות בתיווך של חומרים צילומיים והטמעה של מושגים רומנטיים על אודות הטבע: טבע עצום ופתוח, טבע ‘בראשיתי’, לא כבוש, טבע אותנטי ונאצל.
הנופים הקונקרטיים הם דווקא הנופים הבנויים: נופים של התנחלויות, נופי הכיבוש, נופים עירוניים מתל אביב ומירושלים או מבטים על הסביבה הקרובה לבית. לעומת ההיקסמות מהנופים הרומנטיים, הנופים העירוניים מעוררים תחושה לא נוחה של מקום על סף התפרקות. דימויי מטוסים ופיצוצים, חבורה של דמויות מסתוריות המתכננת פעולה בתוך סביבה ‘מזרחית’, אסיר קשור עיניים ודמויות בכתמי אדום-דם על גבי פלנלית הם מההתייחסויות המעטות בתערוכה זו למציאות הפוליטית והצבאית באזורנו.לעומת זאת העולם הפרטי של הבית והמשפחה תופס מקום ניכר בעבודותיהם של אמני התערוכה: בני משפחה, דיוקנים מן הילדוּת, זיכרונות ותמונות מעולם הילדים, במיוחד עולמן של ילדוֹת ונערות. זהו עולם של תום ופנטזיה שהוא בו בזמן גם עולם של פגיעוּת ואימה. יתכן שהמקום הנרחב יחסית של עולם הילדוּת ברפרטואר הנושאים של אמנים היום קשור במשקל הגובר שיש לילדוּת ולנעורים בחברה ובתרבות של ימינו. החיבה לעולם הילדות באמנות העכשווית מקבילה גם למשיכה לנופים הרומנטיים כסוג של נוסטלגיה וכמיהה לעולם טהור ותמים של העבר. אחרי הכל, המצאת הילדות קשורה בתנועה הרומנטית ובפיתוחם של רעיונות על הטבע בכלל ועל טבע האדם בפרט: עולם הילדות כהוויה ‘טבעית’, כטבע בתולי ו’לא מקולקל’ המאוים כל העת וזקוק להגנה. השימוש בעטים צבעוניים הלקוחים מעולמם של ילדי בית ספר מחזק את נוכחות עולם הילד ברישומים ויותר מכך בולטות השפעות מעולם האיור והקומיקס המזוהים עם ספרות ילדים ונוער. השפעות אלה ניכרות במיוחד באותם רישומים בעלי אופי סיפורי-פנטסטי המשלבים אימה והומור.בצד סיפורים אישיים ומשפחתיים עוסק הרישום היום גם בדימויים הלקוחים מחֵקר הטבע ומספרי מדע: חרקים, עלים וצמחים, בין שהם מצויירים או כסוג של רדי-מייד מהטבע, לצד תיאורי בעלי חיים ואברי גוף. בדומה למבט למרחוק אל נופים רומנטיים, גם המבט הבוחן מקרוב הוא מבט של היקסמות; חלק מהדימויים אף מרמזים על שאיפה למגע ולחיבור בין העולם המופלא של החי והצומח עם העולם האנושי, חיבור היכול להתגלות כמפלצתי או כמשעשע.
בין הרישומים השואבים מן המסורת הפיגורטיבית – בנושא, ולאו דווקא באופן הביצוע – מציגה התערוכה מבחר דיוקנים ודיוקנים עצמיים וכמו כן רישומי דמויות: לרוב בודדות בעלות זהות מטושטשת, הצפות במרחב הריק.
למרות אופיים הסיפורי של רישומים רבים, רק מיעוטם משתמשים בטקסט ממש. כך שלמסורת הקושרת בין רישום לכתיבה ולמסורת המושגית שהפכה את המילה לדימוי יש ייצוג מצומצם ואילו הספר מופיע כמטאפורה למסורת ולחוק או כפורמט אמנותי.הביאנלה השלישית לרישום, גדולה ומרובת משתתפים מקודמותיה, מציעה תמונה מגוונת ומורכבת של העשייה האמנותית בישראל בתחום הרישום, תמונה שמעידה על ערנות למגמות בינלאומיות בצד מספר העדפות מקומיות. הפרישה הרחבה והבין-דורית יוצרת מפגשים לא צפויים בין אמנים ומסמנת כיוונים אשר חורגים ממסגרות מוכרות של אסכולות. ועם זאת, בתוך הריבוי, שואפת התערוכה לשמור לכל אמן ואמנית את המקום והקול הייחודי להם.דליה מנור, אוצרת

פוליגרף
תערוכת רישומים בברבור:אמני ברבור
בוגנים איתן; בן עמי אמנון; זוסמן מאשה; זק דני; חסיד הדס; יהל דניאל; מישורי יעקב ;סבח אבי; סגל ינאי; פישר גילית; קינן טליה; רדובן אוריפוליגרף, הנקרא גם “מכונת אמת”, הוא מכשיר המתיימר להיות מסוגל לגלות מתי בן אדם משקר על ידי קריאת תגובות בלתי רצוניות המתרחשות בגופו. הפוליגרף מבוסס על ההנחה שכאשר אדם משקר, מתרחשים בגופו שינויים פיזיולוגיים בלתי נשלטים כגון: עלייה בלחץ דם, שינוי בקצב הדופק, שינוי במוליכות החשמלית של העור ועוד. שינויים אלה מתועדים על ידי סדרה של מחטים המשרטטות בזמן אמת את המידע המגיע מחיישנים המחוברים לגופו של הנבדק . בזמן בדיקת הפוליגרף הנבדק נשאל סדרת שאלות המתחלקות לשלושה סוגים: שאלות סרק, שאלות ביקורת ושאלות מהות. התוצאה של מבחן הפוליגרף מתקבלת על ידי השוואה בין תגובותיו הגופניות של הנבדק לשאלות הביקורת לבין תגובותיו לשאלות המהות. על מנת לשטות במכונת האמת יש לשנות את התגובות הגופניות לשאלות הביקורת. ניתן להטות את הקריאה של המכונה בשאלות הביקורת על ידי שינוי לחץ הדם והדופק. זהו דבר לא קל לעשותו, אבל עם תרגול, השיטות והתרגילים הבאים יעזרו לגוף שלך להצליח בכך.

על רישום וצילום
על רישום וצילום בתערוכת אמני אגריפס :12
אבוש אוסקר; אביב ורד; אפלבאום תומר; ארגז ימימה; בן-שאול דבורה; גלנטי יוסי; דביש בן משה מרב; הלר גיל; וקנין אפלבאום ענת; זידל עודד; לב שמעון; לבטוב מיכאל; ליבנה דורון; מילוא אורנה; עריף-גלנטי עינת; רוזנברג עמי; רוטנברג סידוןהגלריה השיתופית ‘אגריפס 12′ מורכבת מרָשמים ומציירים מצד אחד ומצָלמים מצד שני. הרישום והצילום שונים מאוד זה מזה מבחינת ההתייחסות למושא בתהליכי הראייה, ההסתכלות ויצירת צֶלֶם (image) ובאופן התקיימות התוצרים שלהם בעולם, הגם שאלו האחרונים – הרישום והתצלום – עשויים להיות דומים מאוד זה לזה. הצילום מתחיל במושא, שהעינית, או הצג של המצלמה הדיגיטלית, מתַסגרים כדי שהמצלמה תקלוט את דמותו. הרישום, לעומת זאת, מתחיל מדף ריק, שעליו מומצא המושא מההתחלה (אם נרשם עליו ייצוג של מושא מכל וכל).
ברישום, צֶלֶם (image) של מושא מומצא ומבוּנֶה (constructed) על הדף בתהליך של הפשטה ו(לפעמים, אך לא בהכרח) המחשה. הביטוי “לרשום מושא” מציין תהליך מורכב מאוד, של הפשטת המושא לכדי סימנים. סימני-ההפשטה הראשוניים הם קווי-עזר וקווי-מתאר; אחריהם ניתן לעשות שימוש בטכניקות רישום וציור כדי לעצב את הצֶלם כך, שיהיה אשלייתי. כמובן, ‘הפשטה’ ו’המחשה’ תלויים בהרגלי-צפייה ובמוסכמות שבתרבות, אבל ההבחנה ביניהם הכרחית. ההמחשה היא יצירת האשליה שבייצוג ואילו הפשטה היא הייצוג הממשי, שאינו אשלייתי.
לעומת זאת, הצילום אינו מעשה-תרגום, אלא מעשה-שעתוק. האור, המשמש לצילום, מעובד בחושך – באפלת המצלמה ובתהליך העיבוד של התצלום הפוטו-כימי: אין כאן אפשרות לַהבחנה ולַהגדרה, הכרוכות בסימוּן/בתרגום, ואכן, הצילום אינו מדבר, אינו יוצר שיח של סימנים, אלא מצביע על מושאיו. האמנות שבצילום – וזו נתונה, כמובן, למיגוון התייחסויות ופרשניות – היא, אכן, העשרה והעמקה של פעולת ההצבעה.
השתתפותנו בביאנלה לרישום היא הזדמנות לבחון שילוב שני המִמְצעים (mediums) האלה ביצירתו של כל אחד מאיתנו.
דורון ליבנה

סיפור/ רישום/ הדפס
סיפור/ רישום/ הדפס, סדנת ההדפס ירושלים:אמני סדנת ההדפס
בן רון איה; בקי מיכל; הלר דב; מודן רותו; קריספל יוסף; רקוזין נפתליסדנת ההדפס ירושלים היא משתתפת קבועה בביאנלה לרישום ומציגה סדרות הדפסים של שישה אמנים שעבדו בסדנה. ההדפס מהווה בן-ברית נאמן של הרישום, בגלל העוצמה שהוא מעניק לקו והאפשרויות הטכניות שהוא מציע לאמן. המאפיין השעתוקי של ההדפס והקשר המסורתי שבין אמנות ההדפס ואמנות הספר מעודדים סדרות הדפסים שפורשות מהלך סיפורי. מתוך כך, בחרנו הפעם להציג במסגרת “רשמים III” סדרות המציגות טווח רחב של רישום-סיפור שנע בין מינימליזם לניאו-אקספרסיוניזם ולניאו-סוריאליזם. הן עוסקות בסיפורים שניזונים מחוויות אישיות של האמנים, וממקורות השאובים מן האמנות הפלסטית, הספרות, הדת, המיתולוגיה ואגדות הילדים.
בתערוכה יוצגו לראשונה תצריבים חדשים של יוסף קריספל על-פי תחריטיו הקלאסיים של גוסטב דורה לתנ”ך. תצריביו של נפתלי רקוזין ל”המשפט” של קפקא נוצרו בסדנה כבר לפני כשלושים שנה אך רק בשנתיים האחרונות נשלמה הדפסת המהדורות וכינוסן בספר-אמן. לצד איורים לטקסטים קיימים יש בתערוכה גם איורים סיפוריים שהומצאו על ידי האמנים – “בת הצייד” הוא ספר-אמן של המאיירת רותו מודן המציע אגדת ילדים/סיפור מיתולוגי ללא מילים. עולם הילדות, עולם של תמימות וחרדה עולה בתחריטיה של מיכל בקי; וזכרונות מבית אמא – אצל דב הלר – ומבית סבתא – אצל איה בן רון הם במוקד הסיפורים האוטוביוגרפיים הנרמזים בסדרות ההדפסים.
אירנה גורדון