שלמה אלפנדרי, מראה הצבה בתערוכה. צילום: בית האמנים ירושלים
קצוות פרומים
שלמה אלפנדרי
אוצר: אילן ויזגן
9 בדצמבר, 2023 — 17 בפברואר, 2024
ציוריו של שלמה אלפנדרי אינם קלים לפענוח. הם אפילו מטעים את "הצופה היודע", הנוטה להגדיר, לשייך, ולזהות השפעות והתייחסויות. לכאורה אנו רואים כאן ציור מודרניסטי, אולי הדים לריבוע השחור של קזימיר מלביץ', או אזכורים לציור אמריקאי נוסח פרנק סטלה או קנט נולנד, אבל ספק רב אם שמות אלה או יצירותיהם אכן מוכרים לאלפנדרי. סדרת העבודות המוצגת בתערוכה זו נוצרה ברובה בהשראת ריקוד הבוּטוֹ, שבו עוסק האמן בעשור האחרון. הבוטו נולד ביפן בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20 עם יצירת תיאטרון מחול של טצומי היג'יקטה, ומאז נפוץ בעולם במגוון גרסאות ופרשנויות, המדגישות היבטים שונים, כגון הקשר שבין גוף לנפש או בין רגש לתנועה.
אלפנדרי מביא אל הבד, באופן מדיטטיבי כמעט, את חוויותיו, את מחשבותיו, את תחושותיו ואת רגשותיו כרקדן בוטו וכצייר באמצעות ציור מופשט וצורני, שרק לעתים רחוקות נזהה בו דימויים פיגורטיביים. שפת הצבע מונוכרומטית ברובה, מהדהדת את עקרונות זרם הבוטו המסוים, הדוגל בצבעוניות חיוורת, חדגונית, ולעתים בהלבנת גופו של הרקדן לשם טשטוש זהותו והרחבת גבולותיו. בכל ציור מבקש האמן לשקף את מצבו הרגשי בזמן נתון, זמן הציור, ועל כן ניתן לומר, שלפני כל בד ריק ניצב שלמה אלפנדרי אחר או, כפי שניסח זאת קזואו אונו, מחלוצי ריקוד הבוטו: "הרקדן שהיית אתמול הוא לא הרקדן שאתה היום, ולא הרקדן שתהיה מחר".
חלק מן הציורים נוצרו בעיניים עצומות בניסיון לדמות את רגעי המעבר מערות לשינה, רגעים שבהם אנו משחררים את השליטה בתודעתנו ובגופנו. הציורים אינם מספרים סיפור; הם התפרצות רגשית. שכבות של עומק נוצרות על הבד – עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול, ריבוע בתוך ריבוע בתוך ריבוע. גם כשנראה שגריד מודרניסטי מחזיק את בסיס הציור, קצות הגריד נפרמים, והתשתית מתערערת. לאלפנדרי שפה תנועתית משלו, המומרת לשפה פלסטית – סל של מחוות ציוריות ושל דימויים, המועברים לבד. היד משרטטת את שהלב מרגיש משל הייתה סיסמוגרף הרושם רעידות אדמה. אם המונח "בוטו" משמעו ריקוד רקיעה, הרי שאצל אלפנדרי הרקיעה מובילה לרטט נפשי, הבא לידי ביטוי במשיחות מכחול על הבד.
אילן ויזגן