עדן

רינה פלד: “מספר חודשים לאחר שהתחילה “אינתיפדת אל אקצה”, עזבתי את ירושלים ונסעתי צפונה. שם – על שפת הירדן, במקום סמוי מן העין, חוויתי חוויה אסקפיסטית טהורה. זרימת המים, האור המשתקף בהם, הצמחייה הסבוכה, והשקט, הבלתי נתפס כמעט, החליפו את קולות הנפץ והאימה שהגיעו עד לסף ביתי ברחוב הנביאים. הגעגועים למקום המקלט הזה, ששגרת החיים בירושלים הפכו אותו למעין חלום, המנותק לחלוטין מן המציאות, הולידו את הציורים. תוך כדי עבודה ראיתי שאני מנסה לשחזר את קולות המים, את תנועת האור, את עומק הצללים; שאני מנסה להעניק ממשות לדברים נעדרי ממשות; שאני מתגעגעת ליופי – געגועים שנדמה שלעולם לא יבואו על סיפוקם.”