נפגש בציור

“ציור איננו חלון, הוא נקודת מפגש” אומר בן סיימון.
הדמויות המאכלסות את הציורים בתערוכה, אינן מושא דומם להתבוננות בהן, הן מחזירות מבט. סיימון מגמיש את דמויותיו בתוך הפורמט, מודע למגבלותיו, לשטיחות המצע ולגודל השרירותי של הבד המתוח. הדמויות שבציורים מתקפלות בתוך הקומפוזיציה, ממלאות את מרבית שטח הפנים, והן מוזרות. לא ברור מה בדיוק מוזר בהן, הסיטואציות המצוירות נדמות כשגרתיות למדי, לעתים הסגנון הציורי גרוטסקי וקריקטורי, ולעתים קרוב יותר למציאות. העיניים לרוב פעורות, אך אטומות. המבט המוחזר אל הצופה נדמה מזוגג. סיימון יוצר מערכות יחסים בין הדמויות בעבודותיו, בינן לבין הצופים וכמובן בינו לבין כל אלה. חלק ניכר מעבודותיו נוצרו במהלך שנים, שכבות על שכבות של תיקונים, הוספות וגריעות, המצטברות לעתים קרובות לפני שטח דשנים ובעלי גוף.