נוף, דיוקן, טבע דומם: שלושה עשורים

חמש-עשרה שנים עברו מאז הציג דוד בן-שאול תערוכה מקיפה של עבודותיו. היה זה באקדמיה לאמנות בצלאל, בשנת 1997. תערוכה אליה נחשפו בעיקר תלמידי ומורי האקדמיה, ופחות הקהל הרחב. בן-שאול, החוגג עם תערוכה זו גם את יום הולדתו השמונים, הינו מהאמנים המזוהים ביותר עם ירושלים בעשורים האחרונים. הוא אינו מרבה להציג את עבודותיו בחללים גדולים, כך שהתערוכה העומדת להיפתח בבית האמנים בירושלים היא מאורע המלווה בהתרגשות.

לדידו של בן-שאול, הציור עוסק מאז ומעולם בשלושה נושאים עיקריים: נופים, דיוקנאות וטבע דומם. אליהם, הוא מוסיף ציורי תפנים המחברים וממזגים בתוכם את נושאי העל. הוא עצמו עוסק בנושאים אלו, כשהוא מעמיק בכל אחד ואחד מהם כמו מדען הנחוש לחקור את הנושא שלפניו עד שיגיע להבנה מלאה ומספקת. אלא, שנושאים קלאסיים אלו לא באו אליו באופן טבעי. נכון יותר לומר שהוא נאסף אליהם משני קצוות מנוגדים: בקצה האחד אמנות האוונגרד, אליה נחשף תחילה בעת לימודיו בפריז, ומאוחר יותר בפעילותו במסגרת קבוצות אמנים כגון 10+, משקוף ורדיוס; ובקצה השני הקדרות, אומנות עתיקת יומין שהודרה מן “האמנויות היפות”.

בעוד הפיסול הקרמי מלווה את בן-שאול עד עצם היום הזה, כתחביב אליו הוא מתייחס בכל הרצינות הראויה, הוא התרחק והלך מן הזרמים שאפיינו את אמנות שנות ה-60 וה-70 שהעסיקו אותו בעבר, בראותו בהם אופנה חולפת הרחוקה מן הטבע (ובכלל זה הטבע האנושי) ומן ההישגים האמיתיים בהיסטוריה של האמנות. ואכן, משנות השמונים ואילך, מושאי ההתייחסות וההערצה שלו בתחום הציור נעים בטווח שבין המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה העשרים, תוך דילוג על דור שלם של עשייה אמנותית. אין זו התעלמות נבערת, אלא התעלמות מדעת, מתוך בחירה ומתוך אמונה כי מה שהיה הוא שיהיה, כי כמו החיים בעולמנו, גם האמנות בכלל, והציור בפרט, התפתחו באופן אבולוציוני, בתהליך של ברירה טבעית, וכי הציור בעל המאפיינים הקלאסיים, מתאים יותר מכל למבנה הנפשי של האדם.

התערוכה הנוכחית מאגדת עבודות על נייר בלבד, המצע המועדף על בן-שאול והקרוב ביותר לליבו. היא מקיפה שלושה עשורים אחרונים של יצירה שיחד עם היותה בוגרת ובשלה, היא מאופיינת תמיד בחקירה, לימוד וחיפוש. היא מדגישה את עניינו של האמן בתהליך, ואת תפיסתו את הפעולה הציורית כפעולה רגשית. התוצאה חשובה, אך היא איננה העיקר; מכיוון שהאמן יכול לשוב ולצייר את אותו הנוף, באותה השעה ומאותה נקודת תצפית, או את אותו הדיוקן, עצמי או אחר, ולהוציא מתחת ידיו בכל פעם ציור שונה מאוד מקודמו – כי הציור הוא הנפש. אופן פעולה זה קיבל משנה תוקף מאז איבד בן-שאול, בשנים האחרונות, כמעט כליל את ראייתו, ועבר להתגורר באילניה/סג’רה, אזור כפרי עם נוף טבעי שיד אדם כמעט לא נגעה בו. בכפר, הוא נוהג לצאת מידי יום ביומו, לשבת בצילו של אילן זה או אחר, ולצייר את הנוף שהוא מתקשה לראות, אך מרגיש בכל איבריו. גם לקבוצת ציורים אחרונה זו, ולחשיבות המיוחדת של המקום בחייו של האמן, מוקדש פרק נפרד בתערוכה.
אילן ויזגן

התערוכה מלווה בקטלוג

שיחי גלריה עם האמן ואוצר התערוכה:
חמישי 22.3.2012 בשעה 18:00
חמישי 3.5.2012 בשעה 18:00