איציק בדש, מראות שתייה, 2012, טכניקה מעורבת
מראות שתייה
איציק בדש
אוצרת: דרורית גור אריה
14 במרץ — 24 במאי, 2014
בתערוכת היחיד החדשה ״מראות שתייה״ מציג איציק בדש עבודת מיצב העשויה מפחי שמן תעשייתיים ועליהם טקסטים בכתב ידו. העבודה העשויה מחומרים נמוכים וזמינים מתכתבת עם אמנות דלות החומר הישראלית, אך פונה למרחב תרבותי א-קנוני ומודר של מסורות מזרחיות יהודיות שבהם עוסק בדש בגוף עבודתו. פחי השמן בהם השתמשו יהודי תימן, ככלי נגינה לתיפוף כחלק ממנהגי האבלות מייצגים מסורת מוסיקאלית עממית, ובה בעת מזכירים את המבנים הארעיים של פחוני המעברות הדלים, בהם הצטופפו עולים לאחר קום המדינה. בדש זוכר שאנטי טאון זו, של ערי עוני ארעיים מסיפורים של בני משפחתו המתגוררים בנתניה. חלק מהמבנים עודם זרועים כשרידים אילמים בנוף המקומי.
הפחים שנזרקו לאשפה ויצאו מכלל שימוש משמשים את בדש כמצע לכתיבה אישית וישירה, הנעה בין עבר להווה וכוללת גם קטעי שירה שבדש דלה מתוך ספרה של המשוררת והחוקרת חביבה פדיה ״דיו אדם״. הדחף הפואטי הקיומי, המשותף לבדש ולפדיה, מטלטל תדיר בין הארצי לרוחני, החיים והמוות, הפרטי לקולקטיבי, תוך עיסוק חקרני בשאלה של הגמוניה תרבותית ובתצורות דועכות בחברה הישראלית כמו העיסוק בשירת הקינה.
כותרת התערוכה נלקחה מסיפורו של ח. נ. ביאליק ״סָפִיחַ״, שבו המראות הראשוניים, אוצר חוויות הילדות של ביאליק הילד, נערמים כתשתיות יסוד, או כאבני שתייה ומלמדים את האמן הבוגר להתבונן בעולם בעיני ילד, תוך חיפוש תמידי של אותו עולם אבוד שמאחורי עולם המראות.
חזרתו הנשנית של בדש לבחינת שורשיו המזרחיים ולעיר ילדותו הפריפריאלית, נתניה, מנתבים אותו לחקר מערכת היחסים בין המזרח למערב, דת וחילוניות, גלות וגאולה, זיכרון ותיעוד, נוף פנימי וחיצוני. השימוש בשירה ובטריטוריות ווקאליות כחלק ממרחב היצירה של בדש ומתוך שילוב יסודות אוטוביוגרפיים, עוברים כחוט השני ביצירתו, טוענים את כוחה של יצירתו באמצעות קמצוץ סימנים ושברירי נרטיבים החותרים להתאחות בתפר העדין שבין חסד לרחמים.
איציק בדש, יליד נתניה, 1977, אמן אוטודידקט, הציג תערוכות יחיד בבית קום-איל-פו, ובבית האמנים בתל אביב, במוזיאון פתח תקוה לאמנות, בגלריית הצוק בנתניה וכן בתערוכות קבוצתיות בדיסלדורף ובפריז. בתערוכותיו עוסק בפרשנות לטקסים ולמנהגים יהודיים מזרחיים של כינון רוחני-חברתי.