מוטקה בלום, גרדומים, 2005, אקריליק וגואש על נייר. צילום: טרזה קוסט-משאדו
מחפש את היונה הלבנה
מוטקה בלום
אוצרת: עירית שלמון
14 ביולי — 20 באוגוסט, 2012
לפני שנים אחדות, חשף מוטקה בלום לראשונה את סיפור ילדותו בשואה, ולא במילים בלבד: סדרה של מאות ציורים, רובם בשחור ובשחור-לבן, מתארת את סמלי הרוע, את הפחד והאימה העוברים על גופם ועל נפשם של קבוצות אנשים רדופים, המאבדים בין-לילה את זהותם ואת אישיותם. דרך תערוכתו הנוכחית, בלום מנסה, אולי, להיות להם לפה.
ב-1944 ברח ממחנה הכפייה ולאחר נדודים והמתנה עלה על אחת משלוש אניות שהצליחה להעפיל לישראל. כמה שנים לאחר עלותו ארצה, התיישב תחילה בקיבוץ אבוקה ואחר כך עבר לנתניה שם עבד כטייח. ב-1948 שירת בצה”ל המתחדש ורק ב-1952 הגשים את חלומו והחל ללמוד בבית הספר לאמנות “בצלאל” בירושלים, אותו סיים בהצטיינות במקצועות צורפות, אמייל, פיסול וציור.
בשנת 1958, החליט להתיישב וליצור בירושלים, עיר המכילה תשעה קבין של יופי ותשעה קבין של סבל והתהום עדיין פעורה. אפשר שגם תהום זו הובילה אותו לנושא תערוכה זו, לעברו, ולקרקס ילדותו. החוויות הקשות שעבר בחייו מוצאות ביטוין בשלדי אניות טרופות, גדרות תיל ובפני אנשים חרושי סבל המוליכים אותנו, הצופים, אל הסיפורים ההם. במהלך השנים, נע האמן בין המואר לאפל. מחוויותיו התמימות כילד, לנערות קשה ומתסכלת, בין אסונות לתקוות, בין שחור לאפור, בין רישומים מעודנים למשטחים קשים וכהים.
בציוריו, בלום ממשיך לחפש, לתהות וליצור. החלום והמציאות מתערבבים בעבודותיו, ומעל כולם מרחפת היונה הלבנה, כמקור להמשך ולתקווה.

מחפש את היונה הלבנה, מוטקה בלום, בקרמטוריום, 2005 - 2007, אקריליק וגואש על נייר. צילום: טרזה קוסט-משאדו  

מחפש את היונה הלבנה, מוטקה בלום, התחל כבר לא מכאיב, 2003, אקריליק וגואש על נייר. צילום: טרזה קוסט-משאדו