מחוות זוכי הפרס ע"ש אסנת מוזס במלאת עשור לפרס

הפרס ע”ש אסנת מוזס לציור נולד מתוך חזונה של משפחה צנועה, שאמנות ותרבות הן בנימיה ובדופק ליבה. ייחודו של הפרס נמצא בהענקתו בידי אמנים ואמניות המצליחים לשמור על אופיו המגוון והדינאמי של הפרס. לאורך שנות קיומו פרס מוזס לציור הפך בעקביותו המחזורית למסורת בזירה המקומית.

מבט על ציוריהם של זוכי הפרס יעיד, כי הציור העכשווי בישראל הוא נטול נוסחה, חסר דרך מובהקת ופתוח לפעולות שונות ומגוונות. השוני בין הציירים בקבוצה זו הוא רב: בין קווי מחשבה, טיפול בייצוג, אופן המגע, התמודדות עם החי והדומם, עיסוק במרחב, יחס לחלל ועוד. כמעט בלתי סביר להניח שכולם גדלו באותו מקום, באותה שכונה.

למרות המרחקים והפערים ביניהם, רוב הציירים יעידו כי עבורם מעשה הציור עודנו כמעין הליכה בעיניים פעורות אל תוך עלטה, אל אפלוליות חיוורת של מפגש בין חומר ורעיון. עשויים להרכיבו גורמים סותרים: עייפות, רצינות, רעיון, סיפור, יומרה, ספק, מהירות, בטלה, רפיון, רוח שטות, חכמה, טיפשות, ביטחון וחוסר אונים. תכונות אנושיות הנמצאות במינון כזה או אחר בכולנו, ביצורים שאנחנו. בתוך כל אלה יתבהר, יגביה עוף או יקרוס ואז, בין אם שרד או לא, יגיע תורו של הבא אחריו, לא כצאצא אלא כיצור נוסף בשגר שאינו נגמר. הלקחים לא תמיד יופקו והבעיות לא ייעלמו, הניסיון עלול להכשיל והרוח לדעוך, אך אל מול אלה קיים ההכרח.

כל עוד יש עולם, זמן ואירועים זה הכרחי. יש ציירים שקמים בבוקר למפגש עם האלוהי ויש ההולכים ליום עבודה, יש שיגמעו קפה וסיגריות ויש שיעדיפו מים ופירות יבשים. אלה וגם אלה מוכרחים לפתוח את דלת הסטודיו, להיכנס ולצייר.

זו מלאכה מורכבת ומרתקת, מלאת ניסיונות נואשים להציל נתחי דמיון משכחה, כמו גם אחת הבודדות שבה לרשלנות עלול להיות ערך.