מודדים

תורת המידות

מזה כחמש עשרה שנה, רונן סימן-טוב נושא בציוריו את לפידו (הכמעט כבוי) של אברהם אופק, תוך שמהלך בבדידות מזהרת על דרך המלך של יצירה בסימן הקיומי והרליגיוזי. ציור אחר ציור, תוהה סימן-טוב על חידת הקיום ועל שאלת הפשר המטאפיזי של היות אדם בין ארץ ושמים. ודומה, שבציורי “המודדים” שלו שכלל האמן את הצורה והתוכן של אמירתו, בהעמיקו אל האחדות ה”היגליאנית” הנשגבה של הסופי והאינסופי, החומרי והרוחני, החושי והמדיטטיבי.

סדרת “המודדים” מוכיחה תפנית דרמטית בשפתו הציורית של האמן. שכן, את מקום המרחבים הדהויים והדמויות הממוזערות ממירה עתה גישה בארוקית מובהקת, הקושרת את תחבירו של סימן-טוב לוולאסקז המוקדם ואף לקראוואג’ו. כוונתי, שהציור הפך תיאטרלי הרבה יותר, מתוזמר באור דרמטי הרבה יותר ובסימן החשיכה, בה במידה שחלק ניכר מהדמויות מיוצגות במונומנטאליות (אירונית ככל שהינה) ובפיגורטיביות מוצקה יותר. אלא, שהבארוק של סימן-טוב הוא משנות האלפיים, ובהתאם, הוא מודע את עצמו כתפאורה לחזיון אנטי-מונומנטאלי, אף קומי.

מה פשר האפלה שגָזַר רונן סימן-טוב על עולמו הציורי? זהו חושך-עונשין. מאופקו נוגהים אור ועשן, שמץ אדום בשמים או סביב ראש ההר מסגיר שריפה אדירה, ואם תרצו – “עֵין שמים אודמת תעמעם לאטה על גבולות עשנים”. כך או אחרת, עולם מוכה שואה, אשר יותר משהוא נכון לקבלת תורה או “הנס האחד אין שני”, הוא נואש בהרבה משהיה בציורים הקודמים. אפלה נפשית? אפלה קיומית? אפלה חברתית? אפלה תיאולוגית? ואף על פי כן ולמרות הכול, לא הצייר ולא ילידי רוחו יוותרו על הסיכוי, קלוש ואבוד ככל שהינו, להציל מאש החורבן את גחלת המזבח האחרונה של המקדש, לדעת בצוק העתים והמקום של קיומם את הטמירא בכל טמירין דלא אתידע ולא אתגלייא כלל (“הזוהר”).

גדעון עפרת