מאסף / תצוגה לא שימושית

אמנים מציגים: גילי אבישר, מאיה אטון, בועז ארד, קרן בנבנישתי, כרמל בר, עידו בר-אל, דור גז, יאיר גרבוז, דנה דרויש, דוד חקי, צבי טולקובסקי, דנה יואלי, אלה ליטביץ, אלעד לרום, רועי מנחם מרקוביץ’, דוד עדיקא, דורית פיגוביץ גודארד, רחל קיני, גבי קריכלי, נעה רז מלמד

אופני תצוגה של מרחב מוזיאלי, מפעילים רצף מרכיבים היסטוריים-סיבתיים המעצבים באמצעים חזותיים את האופן בו ההיסטוריה מסופרת ונחווית. בעזרת שיטות איסוף, מיון, שימור, מחקר, תצוגה וחינוך, מנסה התצוגה המוזיאלית להמחיז נרטיב לינארי ומגמתי, שלא רק מצדיק את סמיכותם של מוצגים מסוימים המוצגים תחת קורת גג אחת, אלא גם מעורר תחושת שייכות והזדהות.

עם התעוררותה של תודעה יהודית-לאומית בתחילת המאה התשע עשרה הוקמו בתי נכות יהודיים ברבות מערי אירופה. אלה תרמו רבות להצלתה של המורשת היהודית ולשימורה, כמו גם לקידום ההתחדשות הלאומית בארץ ישראל. “בצלאל”, אותו הקים בוריס שץ ב-1906 כביטוי ישיר לאותה התעוררות, היה סמל למפעל ציוני, מחקרי וחינוכי, שביסס לקסיקון איקונוגרפי יש מאין, ושיקף את השאיפות הלאומיות והתרבותיות.

לצד “בצלאל” החל שץ לבנות אוסף שבמרכזו אלמנטים ארכיאולוגיים, בוטניים וזואולוגיים ארץ-ישראלים, כשחלק מינורי הוקדש לאמנות יהודית. היה זה מאגר של ידע שגויס במטרה לכונן סגנון עברי שישרת נרטיב ציוני חדש. התצוגה האקלקטית שאפיינה את בית הנכות הלאומי, נתפסת היום כמצבור מגובב של ראיות ומהווה מקרה מבחן מענין, המעורר שאלות ביחס לדימוי המוזיאון כהיכל-מיכל של ידע ותרבות.

לרגל ציון חמישים שנה לבית האמנים במשכנו, וחמישים שנה לסגירת בית הנכות הלאומי בצלאל, הופך בית האמנים למרחב תצוגה, המציע ארגון אינטואיטיבי ושרירותי של דימויים וחפצים, זיכרונות וחרדות, שאריות של תרבות שימושית. אוסף אקלקטי המתרחק במודע מארגון של רצף לינארי, ובוחר לפענח את המרחק אל העבר בצורה רפלקסיבית. אין זה ניסיון להגדיר מחדש אינדקס חיוני של ידע “נחוץ”, המשרת צרכים לאומיים, אלא מפגש בין נקודת זמן היסטורית בביוגרפיה של בית האמנים לבין הצעה לתצוגה מוזיאלית, המתבססת על ידע וממצאים סובייקטיביים, ארעיים ולעיתים אף מומצאים.

האם ניתן לעצב מחשבה באמצעות אוסף של ידע לא שימושי לכאורה?

התערוכה, היא דו שיח בדיוני בין החזון האוצרותי של שץ שנוסח מתוך נסיבות ורוח של תקופה אחרת, לבין תפיסה אוצרותית עכשווית, המערערת באמצעות שיבוש, ניכוס וזיכרון, על אסטרטגיות של איסוף ותצוגה. כל אוסף בתערוכה חושף סיפור אחר של זהות ישראלית, המתעצבת ומתפרקת שוב ושוב מכוחם של קונפליקטים, ומסמלת את התשוקה ליצירת המשכיות תרבותית והשארת חותם על העתיד.