מִנְשָׁךְ | תערוכה בסדרת נדבך 24
עינב צייכנר
אוצרת: מאשה יוזפפולסקי
9 בדצמבר, 2023 — 17 בפברואר, 2024
"מִנשך", תערוכת היחיד הראשונה של עינב צייכנר, מהווה המשך של עניין, שראשיתו לפני שנים בסדרת התצלומים "אִלחוש", 2015. צייכנר חוקרת כאב ואלימות המובנים בתשוקה תוך פירוק והרכבה של זהות הטרוגנית, שבה הקורבן מַפְנים את מהות המקרבן ונלכד בקוריו כבתסמונת סטוקהולם. מ"אִלחוש" עד "מִנשך" נחשפים חיבורים ומסמנים צפים, הנגזרים מקטגוריות ידע שונות: ארכיטיפים, וודו, האַל-ביתי, בְּזוּת, אנטומיה, מזון, ניו-אייג' וריטואלים של גוף חולה, הפועל בין הכישוף השחור לכישוף הלבן. דמותו האלימה והמבחילה של הזכר הוטמעה ואומצה כצל בין שאר משתתפי הקרנבל הפנימי והקולקטיבי.
בכניסה לתערוכה ממוקם חלון, אשר מטופל כוויטראז', העשוי בד, לטקס ומרקרים. במרכזו דימוי מתלפף של נחש מבותר, המצביע על כשל הפונקציה הסימבולית של ריפוי, לידה מחדש, רוע ועורמה. לאורך היקף החלל ניצבים על מדף צר אובייקטים, כעין מזכרות, ראיות מזירת פשע או כלי קדושה של פולחן תאווה וזימה פגאני למחצה.
במעבר בין שני חללי המיצב עוקפים הצופים כדור שיער מקריח, המאיים ליפול על ראשיהם, ונשאבים אל תוך אובייקט-קיר-מזבח מגואל בפיגמנט זהב, בפיח, בלטקס ובאפר של צמחים שרופים, שיחדיו יוצרים דימוי, הלקוח מתחריט של לוקאס קרנאך האב, אדם-זאב (1510). המזבח מתגלה כשמיכת פוך, שעברה טרנספורמציה ומעידה על נדודי שינה ועל נחמה משוערת. אנו מושהים ללא הכרעה בין בחילה להיקסמות. מִנשך מקפל בתוכו חומרים, אובייקטים ושיירי אנרגיה כעדות לגוף שפעל בסתר, גופה של האמנית.
כסוכני שוליים, המְפֵרִים את המנורמל ולועגים לסדר דכאני, אדם-זאב וילדה-זכר מקוללים, נרדפים ובלתי מובנים לעד. "הקרניים מעל אדם-זאב הן אנטנות", אומרת צייכנר, "השמיכה היא רחם…". מתוך כותרות העבודות והקשרן מבצבץ פה ושם קצה חוט אירוני, העובר בין המסמנים, אך אין בו כדי לפוגג את הצינה המצטברת בעצמות הצופים או להקל עליה.
מאשה יוזפפולסקי