לואיז שץ – רטרוספקטיבה 2006

חרף ריחוקה של לואיז שץ ממעורבות בעולם האמנות – הרי מאז תערוכת היחיד הראשונה שלה בשנת 1957 ועד לתערוכותיה האחרונות, זכתה האמנית לחיבוקים חמים מצד הביקורת ומצד הממסד המוזיאלי. בה בעת, למרות מילות השבח וההלל החוזרות ונשנות בעיתונות, נותרה ציירת עלומה עבור הציבור הרחב. במידה רבה הייתה ונותרה ציירת של ציירים ומשוררים, שנמשכו לאנינות ולחלומיות של ציוריה האינטימיים, עתירי הפיוטיות והליריות. כפי שהגדיר אותה הנרי מילר, הסופר האמריקני הנודע (ובן-זוגה של אחותה, איב):
“שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים. יש לה שפה משלה, ראיית עולם מאוד מיוחדת ומאוד שלה.”

ובהתייחסו לציוריה, הוסיף:
“האמצעי שלה הוא אותה ממשות החומקת מן החושים ומתעתעת בתבונה.”

לואיז שץ לא חשה מחויבות לרוחות הזמן המנשבים חדשים לבקרים בזירת האמנות הישראלית, גם אם ליריקה ואור קירבו אותה למחנה. מלכתחילה לא הייתה ההפשטה שלה מחוברת ל”אופקים חדשים”, ואם – באיחור מה, יש להודות – חלחלו לעבודותיה גילויים של “פופ ארט”, בכל זאת היא הקפידה לשמור אמונים לשפתה האמנותית הקבועה, השתנתה אך במעט, ולבטח הפנתה עורף למרוץ אחר החדשנות האוונגרדית. התפתחותה האמנותית צייתה לחוקי היסוד של משחקה האמנותי. וכך נאבחן, למשל, בציוריה משנות השבעים נטייה ל”אוורור” משטחים פתוחים ולצורות גדולות יותר. אמנותה של לואיז שץ הייתה ונותרה “משחק חופשי של כוחות ההכרה”, אם לצטט את הגדרת היופי של עמנואל קאנט (1790). בהתאם, ניתן וראוי לומר שהייתה מודרניסטית למהדרין, אך לא אוונגרדית. אפילו דבקותה ב”אביביות” – הגוונים הבהירים, האופטימיים והשמחים, נגיעות הצבע הקלילות – מיקמה אותה מחוץ לחוגים המודרניים המתמקדים בכאב, בייאוש ובאסון (כפי שתיארה זאת אלישבע כהן בשנת 1969: “פואמות של צבע זעירות, ציוריה של לואיז שץ הם כסמלי שלווה ותקווה בעולם נסער. 34). עידון, שלא חדל לאפיין את יצירתה, גם כשזו ספגה לתוכה חומרים “גסים”, ייחד אף הוא את הציירת הירושלמית בתוך עולם אמנות שהוכיח, ברובו, באותה עת נטייה למבע תוקפני ואסרטיבי. חיפושה המתמיד אחר ההרמוני חרג ממשיכתו של עולם האמנות לדיסהרמוני. וכמובן, נאמנותה לצבעי מים בעידן המקנה מעמד שולי למדיום זה (לעומת צבעי השמן או האקריליק, שלא לדבר על רב-חומריות או על אַל-חומריות), אמרה אחרוּת, וזו זיכתה את האמנית בתואר “אצילות” (תואר שחזר בביקורות שונות).

אם לפשט את שפת הסתרים של לואיז שץ, נאמר כי ציורה תר אחר הקבוע שמעבר לזמני, כאשר זיקה חושית לטבע אביבי (מוריק בהתהוותו) ו”עין שלישית” מיסטית חוברים יחדיו ברובד המיתי של הציור.