כּוֹכָב הַבְּאֵר | תערוכה בסדרת נדבך 16

תערוכה שניה בסדרת נדבך 16

בעבודותיה רותמת אורלי הדרי את דמות הליצן למסע ברגעים מושהים ביצירות אמנות שונות. הליצן של הדרי הוא ליצן רחוב, לוזר, חשוף לעיני העוברים והשבים המתעקש לחזור על פעולות שבהן הוא חווה כישלון פעם אחר פעם. בחירתה בדמות הליצן נובעת מחקירה של מצבים אנושיים גבוליים, בהם קיים מאמץ פיזי ומנטאלי.
דמות הליצן מופיעה ביצירות אמנות מתקופות שונות. ב”האידיוט” של פרנסיסקו גויה (F. Goya), הוא בוהה בפה פעור, עיניו מישירות מבט ספק שואל ספק נדהם אל עבר הצופה. בעבודה נוספת שנוצרה בעקבות תצלום מהסדרה “קצף” של האמן הסיני העכשווי זאנג הואן ((Z. Huan, פיו הופך לחלל תצוגה. הליצן הוא אף מריה, אמו של ישו, ברגע “הבשורה” של פרה אנג’ליקו (Fra Angelico), עומד סביל ככלי ריק הממתין למימוש רוח הקודש דרכו. הליצן נוכח גם בציור “טבע דומם עם רסן” של הצייר ההולנדי בן המאה ה-17 יוהנס טורנטיוס ((J.Torrentius, ראשו משועבד ברסן מתכתי המיועד לריסון סוסים סרבניים, נע קדימה ואחורה בחזרתיות, מבטא הברות ללא מילים. המשורר זביגנייב הרברט כותב בחיבורו על הציור הנדיר* כי קיימת שגיאת כתיב בפיסת הנייר המופיעה בו, וכן אחד התווים בפרטיטורה הרשומה שם, שובר את ההרמוניה המוסיקלית: “זוהי אפוא שגיאה כפולה, מכוונת ומודעת לחלוטין, בכתב ובמוסיקה, הרס יסודות הלשון והלחן, הפרה סמלית של הסדר”. בדומה, דמות הליצן שהדרי בוחרת לגלם נולדה מתוך עיסוק בחוויה של הרס וכישלון ונותרת מחוץ לסדר החברתי.
דימוי חוזר בעבודות הוא הפה הפעור. הפה – אחד מפתחי הגוף האמור לייצר תקשורת, פעור כמתוך הכרח ונראה כעין בוהה ובכך מתקיים מחוץ לשפה המילולית. בעבודותיה מחזירה אותנו אורלי הדרי לשפה הבראשיתית, הקמאית של המין האנושי ואל עזות המבע של הפנים והגוף שנמחקה כמעט כליל מהתרבות עקב כניסתה של השפה. הדרי חושפת ומגלה הבעות פנים ומחוות גוף יומיומיות ומתרגמת אותן לשפה אחרת ורחוקה שנראה כמו הופיעה ממעמקי התודעה הקולקטיבית.

* מתוך זביגנייב הרברט, “טבע דומם עם רסן”, הוצאת כרמל, (תרגום: דוד וינפלד), עמ’ 105.