ימים יגידו

במרכז התערוכה ימים יגידו עומדת סדרת הציורים “מראות ים תיכוניים”, המלווה את אנה פסטרנק מזה מספר שנים ועוסקת רובה ככולה בהתרחשויות לחוף ימה של חיפה.
פסטרנק מדגישה ערכים ציוריים טהורים כהצללות, השתקפויות ותנועה. לצד איכויות האור השופע מהציורים – המבליט את תפאורת הים הפתוח, השמיים הכחולים והחול הזהוב – היא בוחנת בהם גם ערכים אנושיים, כגון היחסים שבין אדם לעצמו ובין אדם לחברו. חוף הים, כמקום בו אנשים ‘מתקלפים’ לא רק מבגדיהם אלא גם מזהותם ומהשתייכותם המעמדית או הלאומית, הופך זירה אידיאלית לעשייה מעין זו. הגדלים המשתנים של הציורים, יחד עם אופני הצירוף ביניהם והקבוצות בנות מספר החלקים שהם מרכיבים, מהווים אף הם מקור כח לתערוכה כולה.
גישתה החקרנית של פסטרנק ניכרת בניסיונה ללכוד רגעים ברי חלוף או תמונת נוף חד-פעמית. זהו ציור התר אחר הרוח שבמציאות, המתחקה אחר עצמו ואחר מושא תיאורו, כמבקש סוד.

התערוכה מלווה בקטלוג מקיף.
שיח גלריה יתקיים בשבת, 21.2.09 בשעה 12:00

אנה פסטרנק ימים יגידו

“לצייר – כלומר לתהות על הניתן ולצייר את אמיתותו.”
אביגדור אריכא

אנה פסטרנק החלה לצייר את הסדרה “מראות ים תיכוניים” כחלק מעיסוקה המתמשך בשאלות של ייצוג המציאות. ציוריה אלו שופעים אור טבעי ומבליטים את הים הפתוח, השמיים הכחולים והחול הזהוב – “הטבע הגדול”, שעל רקעו מקבל האדם קנה מידה מצומצם ואחיד. אלו משמשים לה כתפאורה מושלמת להתרחשויות האנושיות המתקיימות בהם ולבחינה של יחסים שבין אדם לבין עצמו, בין אדם לחברו ובין אדם למקום.

אביגדור אריכא, בהתייחסו לפעולת הציור, ציין כי החלק העיקרי של הציור הוא ניסויי – ניסויי שהינו חשוך ולא מובן לצייר בשעת מעשה. תחושה דומה עולה מציורי הים של פסטרנק. מתגלה בהם עיסוקה החקרני במצביו המשתנים של הטבע ובלכידתו של הזמן החולף. בין האמצעים המשמשים אותה כלולים ציורים בהם דמות זהה מופיעה מספר פעמים על אותו הבד; דיפטיכונים (צמדי עבודות); תת-קבוצות של ציורים העוסקים באותו נושא; צל נופל המסגיר את שעת היום; השתקפויות במי הים הלוכדות רגע בר חלוף, ועוד. על אף היותה של פסטרנק תושבת חיפה וזיהוין של עבודותיה עם חופי העיר ואנשיה, היא מציינת כי אין לייחס את מראות הים שלה למקום מוגדר. לדידה הים הוא כל ים, החוף הוא כל חוף והאדם המוצג בהם הוא כל אדם.

חטיבת ציורי הים של פסטרנק הוא מערך ציורי רב פנים. ככזה הוא ניזון הן ממראה העיניים והן מהכרות ומלמידה של מסורת הציור המערבי (למן הרנסנס ועד ימינו). זהו ציור אשר דווקא בהיותו מייצג נאמן של המציאות, הוא כמו מקנה לנו אתנחתא ממנה. בהיותו מרחף מעבר למקום ולזמן, הוא אינו “חברתי” במובן השגור ואינו מבקש להצביע על מערכות יחסים חברתיות-פוליטית. מדובר במסע ציורי פרטי, המבקש אחר הרוח שבמציאות. ציור המשתנה תוך כדי תנועה, החוקר את מושא תיאורו והמתחקה אחר עצמו, כמבקש סוד.