חריטות הזמן

עבודותיה של הפסלת והציירת לאה דיין מציגות מינונים עדינים ומדויקים בין ארבעת האלמנטים של אמנות החמר; אדמה, אש, אויר ומים, כמו גם בין התכנים התימטיים העולים מן העבודות לבין החומר והטכניקה שבשימוש – קשר המבטא משני צידיו את משיכתה של האמנית כלפי הראשוני, הגולמי והקמאי.

התוצאה היא צורות פיסוליות מלאות חן, המאזכרות בה בעת כדים עתיקים, מבנים דמויי בית, כלי פולחן של שבטים מדבריים מן העבר וצורות גולמיות של הטבע. הרובד הכאוטי הגולמי של העבודות משתלב היטב ברובד צורני מעודן, השואב ממגוון מקורות של אמנות העבר. האיפוק והתמצות מעידים בבהירות על התכתבותה של האמנית עם מסורות מזרחיות ומערביות – החל באמנות המערות הפרה-היסטורית, הקרויה בשוגג ‘פרימיטיבית’, דרך אמנות מצרים העתיקה, האטרוסקים והתקופה ההליניסטית הקלאסית וכלה באמני המופשט של המאה ה- 20.

אך למרות ההפשטה הניכרת בעבודותיה, דיין עושה שימוש גם באזכורים פיגורטיביים, שמקורם בין השאר בעולם הסמלים התמציתי של המיסטיקה הקבלית, בהגות הפמיניסטית ואפילו בחשיבה אקולוגית עכשווית, המציגה דיאלוג מחודש ומלא כבוד עם האדמה והארץ.
בתקופה רועשת וגועשת, שבה התקשורת מבוססת ברובה על רעש חיצוני ופנימי, תערוכתה של דיין מציעה דיבור חרישי ומדויק, מרגיע ומנחם. הטקסטורות החרוטות בעדינות, צבעה החם של הטרה-קוטה והאיזון הנבון בין ההתכנסות הצנטריפטלית לפיזור הצנטריפוגלי מאפשרים התבוננות מדיטטיבית, מלאת הוד ורכות, המעניקה לצופה הזדמנות לצאת לרגע אל מחוץ לרצף הזמן הליניארי ומזמינה אותו לנכוח בהווה המתמשך של ההתרחשות.

צניעותן של העבודות יחד עם עצמתן השקטה יוצרות תחושה של נוכחות גדולה, הנוכחת מעבר לפורמליזם הצורני. חלל התערוכה נטען בתנועה ספיראלית היוצרת דיאלוג חרישי, שמתקיים הן בין האובייקטים הפיסוליים והן ביחס לצופה, הנקרא להקשיב בעיניו לרחש הוויזואלי. תבונת הכפיים, הדוברת את ‘שפת’ המגע החושני, המחוספס והמלטף, חוברת לרגישות האינטואיטיבית ממנה פועלת האמנית ומייצרת עשייה פשוטה ומדויקת, המגלה מעין לחש עתיק, יודע סוד.

יוסף ראלט