חברים חדשים 2018

כחלק ממסורת ארוכת שנים, בית האמנים מצרף מדי שנה חברים חדשים לאגודת אמני ירושלים.
בתערוכה, הפותחת של עונת התערוכות השנתית, יוצגו שלושה אמנים חדשים, שהצטרפו השנה לאגודה: נעה ארד יאירי, אלה כהן ונסובר ושמעון פינטו.

נעה ארד יאירי מציגה סדרה בת שבע “מדונות”, פסלי נשים המתוארות כאיקונות מסורתיות לכאורה, בתנוחות גוף החורגות ממסורת הצגת הנשים בתולדות האמנות. ארד יאירי מפסלת דרך קבע דמויות נשים מחייה: חברות ובנות משפחה; נשים רגילות בעלות מבנה גוף ייחודי, שאינו מציית לאידיאל היופי הקאנוני, המונחל על ידי החברה. בסדרה זו היא מתייחסת לאחד האידיאלים הבסיסיים של הנשיות בתרבות המערבית, המדונה – הדימוי האולטימטיבי לאימהות ולנשיות. מרבית הדמויות מרמזות ליצירות איקוניות מתולדות האמנות, וכך מעוררות תחושה של דימוי מוכר, המייצג אידיאל של שלמות ומהדהד דווקא מתוך הדימוי הבלתי נשגב של האישה המתוארת.

בסדרת הפסלים הנוכחית, המדונות מופיעות בתנוחות השמורות, על-פי-רוב, למרחב הפרטי, מבצעות פעולות שהן גופניות ביסודן. אלו הן תנוחות הרחוקות מן האופנים, שבהם נוטות נשים להציג את עצמן לעולם: הן מריחות את עצמן, בודקות את עצמן או סתם נראות רופסות ובלתי ייצוגיות בעליל. ארד יאירי מצביעה על רמת המופרכות שאליה הגיעה ההצגה העצמית של האישה. רק בחדרי חדרים, כשאיש אינו מתבונן בה, היא מרשה לעצמה להיות גוף מתכלה, טבעי וחסר יומרות, שהוא לא בהכרח יפה. הסדרה משקפת את משקלו הרב של אידיאל היופי בחיי היומיום של נשים; עד כמה חייהן החברתיים מבוססים על תצוגה מלאכותית של עצמן, על ניסיון להתגבר על טבען ועל הרצון להיות יותר ממה שהן. הצגת המדונות כסדרה הכוללת גרסאות מרובות של נשיות, מדגישה את המסר שאין “מדונה אחת”, אין נוסח אחד בלבד לנשיות. כל נוסח הוא לגיטימי, ולא ניתן להכפיף את הנשיות למקשה אחת של סטריאוטיפים. כמספר הנשים בעולם, כך מספר הגרסאות לנשיות.

אלה כהן ונסובר מציגה מקבץ ציורים, שבהם נעשה שימוש בדימויים מעולם המסורת, מטקסי מעבר ומן הפולקלור היהודי-מזרחי. חפצי פולחן, דוגמת ספרי תורה המשמשים בהקפות שמחת תורה, תכשיטי נדוניה ותמונות רבנים, מבוּדדים ומצוירים בהפשטה וביד חופשית. כהן ונסובר מתארת את החפצים באהבה רבה ומתוך חיבור עז למשמעויות הרוחניות הגלומות בהם. בד בבד היא מציגה אותם כאובייקטים מלאי הומור, שבמבט מן החוץ יכולים להתפרש כצורות סתומות, שזר לא יבינן; כחפצים נעדרי הקשר ונטולי סמליות דתית.

ההפשטה הציורית שהיא מְשַווה לחפצים מאפשרת לה לראותם כאוסף של צורות ושל צבעים שמשמעותם נתונה לפרשנות, המתחברים לכלל קומפוזיציה. זהו מבט הנע תדיר בין היטמעות בחוויה הטקסית-דתית-רוחנית לבין יציאה מתוכה והתבוננות בטקס ובחפצים המשמשים בו כתולדה של התנהגות אנושית-חברתית מעוררת תמיהה. ספק הוא חלק אינהרנטי מן החוויה; בצִדה האחר מצויות הקבלה וההסכמה להשתחרר מן האינטלקט (או מניתוח מושגי/אמנותי/צורני) וליהנות מן הצדדים החיוביים שבטקסיות ובמסורת. במובן זה, חומריות המצעים שעליהם היא בוחרת לצייר – דיקט, קרטון ושאריות חומרי אריזה, שלא פעם היא מוצאת באקראי – הרת משמעות, שכן פשטותם ואיכותם היומיומית מעניקה לחפצים המתוארים מעמד ארצי, המנכיח את המתח בין קודש לחול. האובייקט המהודר, המקודש ומלא המשמעות מוּרד אל הקרקע. בסיכומו של דבר, החפצים המתוארים הם חלק מן החיים הגשמיים, הפשוטים ונטולי ההדר של האדם עלי אדמות. בדומה לספרי התורה, המוּצָאים ברוב כבוד מארון הקודש ומובאים לטקס העממי של ההקפות, כך שולפת האמנית את חפצי הפולחן ממעמדם המקודש ומבקשת להתבונן בהם כחלק מחיי החולין.

העולם הציורי של שמעון פינטו מורכב מסימבוליזם אישי מרובד, המעניק ייצוג חזותי-צורני לתמונות חיים, לאסוציאציות, לזיכרונות ילדות ולמחשבות על מקומו של האמן בעולם כאדם וכיוצר. בעבודה לצייר את העתיד מתוארת סצנה כמו-חלומית, המשלבת זיכרון ילדות, שנחרת עמוק בתודעת האמן. כילד בעיר ערד נתקל יום אחד, בדרכו לבית הספר, בלהקת ציפורים מפרפרות על האדמה, נאבקות על חייהן כתוצאה מהרעלה. פינטו הצעיר מיהר להביא למקום חלב, עבר מציפור לציפור וביצע בה שטיפת קיבה. בעוד הוא מרוכז במשימת הצלת הציפורים, התקבצו ילדי כיתתו על ההרים שמסביב וצפו בו ממרחק. זיכרון ילדות חריג זה מקבל בציורו של פינטו פרשנות לירית-ציורית, וממנה ניתן ללמוד על דרך עבודתו ככלל.

היומיום, על הרגעים הפלאיים והשגרתיים שהוא מזמן, מיתרגם בעבודותיו של פינטו לכדי עולם סוריאליסטי-חלומי. בציור עץ ותשע נראה עץ מעוטר בסרטים צבעוניים. דימוי זה הוא תרגום למראה נפוץ, שבו נתקל פינטו במהלך ביקור בקברי צדיקים, שם נוהגים המאמינים לקשור שקיות ניילון לענפי עצים כאות לברכה ולבקשת משאלה. פינטו מקביל בין פעולתם הספונטנית של המבקרים במרחב הציבורי לפעולה האמנותית. ה”קישוט” משול ליצירה טעונת משמעות, הנושאת בחובה כוונה.

הסרטים שבים ומופיעים גם בציור ללא כותרת, שבו מתוארת קובייה לבנה. הם מעטרים בלבן מבנה ריבועי והופכים אותו למעין שמלת כלולות, שסביבה ניצבת להקת עורבים חסרי נוצות. עבודה זו קושרת בין הזכוכית הגדולה (הכלה מופשטת על ידי רווקיה, אפילו, 1915–1923) של מרסל דושאן לבין כתבים חסידיים, דוגמת כתבי הבעש”ט. הכלה משולה לאידיאה הבלתי מושגת של האלוהות, והרווקים שמסביבה הם כלהקת משתוקקים, שלעולם לא יזכו להגיע ליעד הנכסף. במובן זה מייצגות עבודה זו ועבודת העץ את האופנים שבהם משלב פינטו בין עולמות הדת והאמנות, ואת היותו יציר כלאיים הנע ביניהם.