נתנאל מורן, החיפוש, 2013, שמן על בד
חברים חדשים 2015
תערוכה קבוצתית
אוצרת: יעל רוכמן
29 באוגוסט — 24 באוקטובר, 2015
כחלק ממסורת ארוכת שנים, בית האמנים מצרף בכל שנה חברים חדשים לאגודת אמני ירושלים ובכך פותח את עונת התערוכות השנתית.
שלושה אמנים היוצרים במדיומים שונים צורפו השנה:
נועה ברזנר, הדסה גולדויכט ונתנאל מורן. קשה להצביע על מכנה משותף בין האמנים המציגים בתערוכה, הנעה בין האישי-ביוגראפי לביקורתי-חברתי-פוליטי או לעיסוק במקום הקונקרטי, אך זו הזדמנות להחשף לגופי עבודה חלקיים ולפרקטיקות ייצוג שונות של אמנים.
בנמצא | נועה ברזנר
אחת מן המילים ששוליהן בלויים ומהוהים משימוש פוחז וזילותן זועקת לשמיים היא המילה “חלל”.
כל שימוש שיעשה בה כאן נעשה בחשש רב, משום שבכל יצירה ובכלל זה בכתיבה של טקסט לתערוכה, האויב המפחיד ביותר הוא השחוק, זה המוכר כל כך עד שאיננו מרגישים בבואו כלל. כשם שהמילה הזו נשחקת עד דק בטקסטים על אמנות היא נותרת מופשטת ובעלת פשר עמום, ואולי בכך נעוץ סוד שימושה התכוף. כך או כך איננו חשים עוד את כובד משמעויותיה ואת עוצמתה האונומטופאית המהדהדת. איננו שואלים את עצמנו מהו חלל, “כך מנהגו של עולם: מלים עולות לגדולה ומלים יורדות ונעשות חולין.”
(ח.נ. ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון).
חלל התצוגה עצמו שותף לגורל זה. מבקרים נכנסים אליו ומבטם תר אחר העבודות המעטרות אותו
ואילו הקירות, הפאנלים, התקרה והשקעים נעלמים מעיניהם. זה מובן, אנו מוכרחים להבחין בין עיקר לתפל ולא נשתגע. אנו מקבלים הנחות יסוד מסוימות כמובנות מאליהן, כחלק מהסכמה על שפה וכללים. לעיתים רק הזרה שבהזרות תוכל להסיט את מבטינו לעבר הדקות שבדקויות החלל – האופן בו הקיר פוגש ברצפה, מרקמם של המשטחים, אלומת האור התלויה באלכסון קל הקושר אותם זה בזה… לקול המצלול הדק הזה פועלת מצלמתה של נועה ברזנר כמגבר. היא מבודדת את המלמולים הקטנים ומהדהדת אותם בחלל. ההד משיב לחלל את מידותיו, את ממדיו ותכונותיו הקטנות כגדולות. בנוכחות העבודות אנו יכולים להרהר במחבר הכל כך מוכר שפורס לפרוסות ונתחים חלל מן העולם ותוחם אותם תחת יעודים שונים. אנו יכולים להיות נוכחים.
והרי מהו חלל אם לא המקום שנותר למלא בו בנוכחות ?
שירים | הדסה גולדויכט
לחושים קצב משלהם. הם קוצבים את העולם למקצב מובן, מונים אותו מנות, מנות ומונעים שטפון. הקצב הזה הוא הקצב בו נגלה לנו החדש. לא נוכל להתוודע בבת אחת לכל חלקיו, לכל רבדיו, הוא נחשף בפנינו בקצב העפעפיים, במהירות הקריאה, בזמן הלוקח להגות מילה, לדלות מן המעבה דימוי.
כך הוא גם כאשר קוראים טקסט שכתב אדם אחר. אנו כמו מחזיקים ומגוללים בפה את המילים,
טועמים אותן בזו אחר זו. אנו מפגישים בינן לבין גופינו, הנושא בקרבו את זכרונותיו וטעמיו,
מפגש הבורא טקסט חדש בכל פעם שהוא מתרחש.
בעבודתה “שירים”, הדסה גולדויכט מוסרת טקסטים פרי עיטה, שירים שתכניהם אישיים מאוד,
לצוות בית האמנים. היא מבקשת מהם להקריאם מול מצלמת וידיאו. התוצאה מוצגת במקהלה,
והמילים הדחוסות ברגש כמו פורקות את עולן, מפזרות בחלל את משקלן הסגולי, את עוצמת
המפגש בין גוף יחידי לבין טקסט.
בית האמנים הוא מבנה שתכולתו משתנה כל הזמן. ככל מרחב תצוגה הוא מכיל ומקבל לתוכו אמנים אחרים, מראות אחרים. זהו מרחב המופעל על ידי אגודת אמני ירושלים ומייצג אותה, הוא מקבל אל חובו בכל שנה אמנים נוספים המצטרפים לרשימת חברי האגודה, כמעין כלי קיבול רב שימושי המיטיב להכיל. העיסוק בעובדיו, בצוות המפעיל אותו, הוא כעין סמל לפניה האנושיים של ההכלה הזו, הנכספת. בבסיסה, העבודה היא משאלה להתקבל כמו המילים העוברות בגוף והעבודות הממלאות חלל. העבודה תלוית האתר (site specific) מתקיימת כאן כבדיקה של מערכות יחסים בין האמן לבין אנשי בית האמנים, האם יעניקו לגולדויכט חוף מבטחים?
חוץ מגוף | נתנאל מורן
קיימת מידה של אירוניה בכך שתיאור של חוויה “חוץ-גופית” נזקק לא פעם ליצוג של הגוף עצמו שכמו נחלץ מן הגוף הממשי. הזהות החריפה כל כך בין הגוף לבין החוויה בתפישתנו, מקשה לתאר
דרך הציור את חווית היציאה מן הגוף מבלי החלופה הרפאית בצלמו. אנו נותרים עם שניים זהים שקשה להבחין ביניהם. קושי זה נפתר לרוב על ידי יצוג האחד כנענה לחוקים הפיזיקליים של העולם ויצוג השני כחופשי מכבלים אלו. הכך היא הנפש החומקת מן הגוף? משוללת כבלים ומגבלות?
גיבורי הציורים הסוריאליסטיים של נתנאל מורן דרים בשחקים, בחללים המוארים באור צונן ונראים מבודדים מן הצלילים ומן האקלים של העולם הנפרש מטה. העולם בחוץ נמס בדיסטופיה, רעיל ומנוכר. באקווריום שהוא הפנטהאוז או המשרד בגורד השחקים הניו-יורקי, הדמויות נראות כמי שאין להן או לנפשותיהן לאן להחלץ. הגוף והנפש כלואים יחדיו בכלוב זהב ומנהלים שיח ערכי ביניהם.
הציורים עשויים בוירטואוזיות ציורית השואלת מן השפה ההיפר-ראליסטית ומן הרומנטיקה. כמו הגיבור הרומנטי, גיבורי הציורים נמצאים בגפם ומחפשים בנפשם אחר מזור לאי הנחת שלהם. שכבות על שכבות של זכוכית מציגות רמות שונות של חיץ והפרדה בינן לבין מבוקשן. האור החוזר ומוחזר ממשטחים חלקים ומלוטשים אלו מתעתע ומבריק בשאלה – מהי הממשות ומהו הדימוי שלה?
- נועה ברזנר
- הדסה גולדויכט
- נתנאל מורן