חברים חדשים 2013

חברים חדשים // 2013

זמן אחר כלוא בין קירות המבואה של בית האמנים. זמן לא זמן. זיכרון, סמלים, איקונוגרפיה ופרטים ארכיטקטוניים מתחככים בכאן ועכשיו.

עמודי התווך של המקום הזה, בראשם בוריס שץ ומורי בצלאל שהקימו יחד אתו את היסודות לבית הספר “בצלאל” בשנת 1906, יצקו תכנים חדשים שעודדו יצירת אמנות המושתתת על ערכים ציוניים, לאומיים, גלותיים, סוציאליסטיים, חינוכיים וסימבוליים. דהיינו קלסיציזם ארץ ישראלי. שץ ראה בחזונו האמנותי הצהרת כוונות אידיאולוגית שתוביל לאיחוד הזהות והתודעה הלאומית שלנו כעם ותהווה בסיס איתן להגשמה עצמית – לא רק של הקולקטיב היהודי בארץ ישראל, אלא גם של הפרט.

מאז ועד היום, התרחקה האמנות הישראלית העכשווית לא רק מהחזון האוטופי של האמנות הארץ ישראלית, אלא גם מעצמה. הרצון ליישר קו ולזכות בהכרה בינלאומית, השאיפה לצמצם את הפער בין כאן לשם, לדבר בשפה מושגית “נכונה” ולנסח עמדה ביקורתית המובחנת כמקומית-ישראלית, כל אלה השתלטו על הרציונל האידאולוגי ועל המניעים האמנותיים כאחד. אף אחד מאתנו אינו רוצה להישאר מאחור, ואף אחד לא אוהב לשמוע שמגמות ואופנות בעולם האמנות הבינלאומי מגיעות לישראל באיחור של עשור. הפער מתחנן להצטמצם כי אלו הם חוקי המשחק של העולם הגלובלי.

עקרון הרצף ההיסטורי בין העבר להווה ממשיך להשתמר בבית האמנים ומנסה למתוח קו בין אמנים פורצי דרך ובין יצירות מכוננות בקאנון הישראלי, לבין ממשיכי דרכם הפוטנציאליים בהווה בעקביות מוערכת. הזמן לא הולך רק קדימה, האופציה הלינארית היא רק אחת מבין האופציות והתפיסות המאפיינות את מושג הזמן.

כיאה למסורת ארוכת שנים, ממשיך בית האמנים לקבל בכל שנה חברים חדשים לאגודת הציירים והפסלים. השנה הצטרפו שמונה חברים חדשים, אמנים בני דורות שונים, המתגוררים ויוצרים בירושלים. המדיומים בהם הם פועלים שונים ומגוונים: החל בציור, רישום, קולאז’, הדפס, צילום וכלה בפיסול, קדרות, וידיאו ומיצב.

על אף שלא ניתן להצביע על מכנה משותף או על זיקה קונספטואלית בין האמנים המציגים בתערוכה, התנודות בין האישי והביוגרפי לבין השפעות חיצוניות ואקלקטיות, הן הזדמנות להיחשף לגופי עבודה חלקיים ולפרקטיקות ייצוג שונות הנוגעות באספקטים חברתיים ופוליטיים, מקומיים ועמוקים גם יחד.

על האמנים:

חנאן אבו-חוסיין //

חנאן אבו-חוסיין עוסקת ביצירה הנשית בעולם פוסט-מודרני שוביניסטי ויוצאת נגד הדיכוי של העצמי הנשי באשר הוא באמצעות האמנות שלה. יצירותיה עוסקות בביטוי הקול האישי-נשי, בדת ובקפיטליזם, בניצול מיני, באהבה וחירות אישית, ובשוויון בין המינים. העמדות הפמיניסטיות שלה לא מגיעות ממקום נמוך העוסק בזכויות או בקיפוח, אלא כאישה נחושה ובעלת עוצמה המודעת למקומה כאדם בחברה.

במיצב המורכב מאוסף יציקות של נעלי עקב – אטריבוט נשי, פטישיסטי, סמל לאובייקט נחשק, מתמודדת אבו-חוסיין עם סוגיות העוסקות בחיפצון, בכוח, בעוצמה נשית ובפוטנציאל של תנועה.

ההפשטה של האובייקט ממכלול של סממנים חיצוניים המגדירים אותו – צבע, דגם, עיצוב, מיתוג, ואפילו מידת הנעליים, מותירה אב טיפוס גנרי, נטול ייחוס או זהות ספציפית המגדירה את השווי הכלכלי והמעמדי שלו בעולם של קפיטליזם צרכני.

כ- 50 זוגות נעליים פזורים על רצפת החדר במערך המרמז על תנועה שעצרה, אקראיות מול תכנון, עודפות ואגירה. ריבוי זוגות הנעליים מזכיר לי את דברי המלכה האדומה לאליס ברומן “אליס בארץ המראה” – המלכה אומרת לאליס שהיא צריכה לרוץ מהר ככל יכולתה כדי להישאר במקומה.

אבו-חוסיין מסרסת את הפונקציונאליות של הנעליים בפעולת הקיבוע שלהן לרצפה ובבחירה בחומריות נוקשה ואפורה של בטון. כך היא שוללת מהן את האפשרות להינעל על רגל אישה או לנוע והופכת את העבודה למצבת בטון פואטית, דוממת ושקטה.

עירית אבא //

בעזרת הידיים, החומר והאבניים מסמנת עירית אבא את שדה הפעילות שלה – קדרות. עבודותיה מתייחסות למסורות עתיקות של קדרות מצרית, אתיופית ואחרת, שיש בהן פרשנות שהיא מעבר לשיח דקורטיבי, פונקציונאלי או תרבותי, ונקודת מבט אמנותית קונספטואלית המוגדרת במונחים של גוף, חומר, צבע, קו וצורה.

זהו פיסול שקט, מדיטטיבי, הצומח מתוך מחצב אחד – פורצלן. בקבוצת עבודות חדשה שנוצרה במיוחד לתערוכה, בודקת אבא את הגבול בין הרציונלי ללא רציונלי בתלת ממד, את תכונות הכלי כגוף פיזי ולא כמיכל כיבול. האמנית ”מדביקה” כלי על כלי, תוך הקפדה על כך שכל “חלק” יגלם סגנון תרבותי, אסתטי וטכני אחר. התוצאה מולידה חיבורים מוזרים ובלתי צפויים בין חומר לאובייקט. קומות, תוספות בנייה, טלאים בחומר. אלה הם טוטמים קטנים הנראים כמו חיבור בין יומיומי לבין היסטורי. החיבור בין כלי אחד לאחר בנקודת התפר ביניהם, מדגים רגע בלתי אפשרי בו הממשי נובע מתוך הסימבולי.

פעולת הדחיסה של החומר (זו הנראית כמו שכבות דקיקות של בד או קרפ), מעידה לא רק על יכולת טכנית ופלסטית, כמעט פיסולית, המושתתת על היכרות ארוכת שנים עם חזקותיו וחולשותיו של הפורצלן, כמו למשל יכולתו האלסטית להתרחב ולהתכווץ, אלא מגלמת בדחיסה גם מחשבה על מושג הזמן – זמן מואץ וזמן מואט, זמן ידני וזמן תעשייתי.

עם השנים התעמקה השפה האמנותית אישית של עירית אבא, ועבודותיה כיום חושפות פואטיקה ארכיאולוגית, כזו המתקדמת לאחור, אך פותחת את המדיום של הקדרות לשיח עכשווי בעל עומק ועושר של הקשרים חומריים ותרבותיים. היא יוצרת טבע דומם תלת-ממדי הנוגע בפיזי ובמטאפיזי ומכיל בתוכו דיאלוג מרתק בין המודרני לקדום, בין חפץ אמנותי (artifact) לממצא היסטורי.

יעל רובין //

ביום העצמאות 2012 הגיעה רובין ליום פתוח בבסיס צה”ל ביהודה ושומרון. הבסיס שנפתח לקהל הרחב, הציע למשפחות פעילויות מגוונות כמו תחפושות ואיפור הסוואה של חיילים, משחק בנשק קר ותצוגה של כלי נשק. השהייה של רובין במקום הולידה הרבה חומרי גלם מצולמים.
מתוך החומרים המצולמים, בחרה רובין רגעים שמשכו את תשומת ליבה – מפגשים בין אדם לאדם, בין אדם לנוף, בין אדם לכלי נשק. היא חילצה אותם מהצילום והציבה אותם מחדש בסלון ביתה.
בתהליך של מיון, חיתוך, גזירה, הדבקה והצבה מחדש, ביימה רובין מעברים בין מציאות מתועדת בזמן אמת, לבין מציאות גזורה ושתולה בתוך setting חדש בביתה. התוצאה היא קולאז’ דו ממדי ותלת ממדי בו זמנית, מורכב מקטעי צילומים שמקורם דוקומנטרי או אסוציאטיבי. מהי האמת ומהו שקר? מי הטובים ומי הרעים? מה כאן מציאות ומה דמיון?

באמצעות שיבוש הפרספקטיבה, קנה המידה, צל, חיסור וחיבור, נוצרות סיטואציות קולאז’יות או פוטושופיות למראית עין, בהן הקשר בין “גיבורי העלילה” לבין הרקע הוא לכל היותר פואטי, סוריאליסטי או אירוני.

כך מקימה רובין לתחייה התרחשויות מציאותיות, פוליטיות, לאומיות בקונטקסט אחר – ביתי, אישי. היא מתרחקת במכוון מדימויים ריאליסטיים ונרטיביים ומייצרת מפגש מעורפל ומטריד בין החומרים המצולמים, לבין סלון ביתה. תערובת מוזרה של פנטזיה ומציאות, פרטי וציבורי, ברבריזם ותרבות פנאי.

בוריס אויכרמן //

אויכרמן מפסל הווה, פעולותיו תלויות מקום, זמן והקשר. בין אם הן מונומנטאליות או מינוריות בנוכחותן, הן מצליחות באופן פיזי וחושי לערער את התפישה השגרתית על מקום ולהציע אינטרפרטציה אוניברסאלית.

אויכרמן “מסמן” מקום, באופן ליטרלי וקונספטואלי, וצורב לתוכו הלך רוח חדש. השימוש בחומר, אור וצל, תנועה וחלל מתלכדים יחד לפעולות המטביעות את חותמן על מקום. הקשר בין האלמנטים הוא המקום – על סמליו, חולשותיו, חזקותיו, ההיסטוריה והסיפורים המיוחסים לו. אויכרמן מציב בפני הצופה מראה מטאפורית כדי שיוכל להתבונן בריק, באין – לא רק במונחים של עבר, אבק ומוות אלא גם בכאלה של ההווה, בחוויית ההשהייה, במרחב שדבר לא מתרחש בו אבל גם כן.
צל של סמל המנורה המעטר את הזכוכית המקומרת שמעל דלת הכניסה לבית האמנים, נופל על הקיר ממול, בחלל הפנימי. צל המנורה גדל ומתרחב, מטפס על הקירות כמו עכביש, מרצד כמו בבואה במים. הצל מאפשר להבין את הדימוי הקונקרטי ומאידך – החמקמקות שלו על הקיר מטילה ספק בנצחיות המנורה על כל משמעויותיה – אלה המוזכרות בחזונו האוטופי של בוריס שץ, ואלה הלאומיות.

צלה של המנורה על הקיר והתקרה המקומרת של חלל המבואה, משווים למרחב תחושה של מערה, כמו ציור קיר פרה-היסטורי או לחילופין רוח רפאים שנוכחת במקום ומקימה בו לתחייה את העבר.

בעבודה נוספת אשר ממוקמת בקומת הגלריה, חוסם אויכרמן את אחד הפתחים המשמש מעבר בין חללי התצוגה, במערום של קופסאות ארכיון שחורות, ארגזים ממוספרים וקטלוגים מנויילנים. חומרי גלם אלה נלקחו מארכיון בית האמנים הממוקם על גג הבניין. מאותו המקום בו מוצבת מנורת קנים מפוסלת בעץ, אחד מסמלי הלאום, השקיף בוריס שץ על ירושלים של מעלה ועל כיפת הסלע הנוצצת.

שימוש בחומרים מתוך הארכיון הוא פעולה שיש בה כוונה מודעת לחשוף עקבות של מקום, סודות מן העבר, חומרים שסימנו משהו עבור מישהו וכיום הם בהשהייה. הבחירה להשתמש דווקא בהם כיסודות לפעולת החסימה, יכולה להתפרש כאקט ביקורתי, מחאתי, הלועג לחשש מהתקדמות ולרצון הבלתי נשלט להותיר את העבר כבול אלינו. מצד שני, פעולה כזו יכולה להתפרש כהנכחה של העבר בכאן ועכשיו לא בפרץ נוסטלגי אלא מתוך כבוד אמיתי ליסודות.

החסימה לא מאפשרת לעבר לחמוק מהתודעה שלנו או לפסוח עליו, אנחנו ניתקל בו אם נרצה או לא נרצה. המפגש בין ההיסטורי להווה, יוצר דימוי פואטי המאגד בתוכו זמן, מידע, ידע, שמות ועשייה של אנשים, על כל שכבותיהם.

חסימה היא בו בזמן אקט סימבולי ופיזי המונע הגעה ממקום אחד למקום אחר, מתערב בארכיטקטורה של הבניין. התוצאה היא שיטוט שהאוטומציה שלו “מופרעת” , הכופה עלינו מחווה פיזית אחרת בחלל הפנימי וגם מציע הסתכלות אחרת על החוץ שמעבר לחלון הגלריה.
אויכרמן מותח ציר אנכי היורד מקומת הגג של בית האמנים ועד לקומת הכניסה, ועובר בטבורו של הבית – קומת הגלריה. זהו קו דמיוני המטביע חותם מטאפיסי, רוחני וגשמי בחלל בית האמנים.

דן אורימיאן //

הציור של דן אורימיאן מסרב ללכת בתלם אחד. הוא משייט במחוזות הטורדניים של התת- מודע ומנכיח על הבד ייצר חושני, הישרדותי, סקרני והרפתקני. הדברים הנראים לעין מסתירים תחתיהם דברים סמויים שקורצים לצופה מתחת לפני השטח של הציור, מחכים בערמומיות שייפול ברשתם. ה”פאסון” האדיש, זה שמעדיף אירוניה על פני רגש, מחכה מאחורי הקלעים, שמישהו יגלול את הווילון-מסך של הציור ברגע בלתי צפוי ויתפוס אותו “על חם”. הצופה הופך, מבלי שיידרש לכך באופן מוצהר, למשתף פעולה פאסיבי/אקטיבי בתהליך ההתפכחות של הצייר, של הציור.

משהו מסתתר מאחורי הלך הרוח של הדברים והתממשותם על הבד. מתחת למעטה הרציני של פני השטח, בין שכבות צבע בשרניות, דחוסות וכהות, מתגלים כובד וקלות, הומור והדחקה, פיתוי וסירוס.
כל אחד מהציורים הוא כמו הערת שוליים על פורמליזם, רומנטיסיזם, ריאליזם, אקספרסיוניזם ואבסטרקט. יחד הם יוצרים טריטוריה פואטית ווירטואלית של זמן-מקום-מצב. הזמן הוא כל זמן, המקום הוא כל מקום והמצב – מתחלף יום יום, שעה שעה.

האפשרות או האי-אפשרות למפגש בין הציור לצופה, בין מציאות בדיונית פנימית, הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם כל חייהם, לבין המציאות בה הם נתקלים, וחוסר הנכונות להכיר במה שהיא שמה בפניהם, מותירה את הציור במרחב ניסויים אשלייתי שנע בין טראגי לקומי, רוטט לסטטי, עמוק לשטוח.

אורימיאן מחויב לציור ולפעולת הציור. זו היא פעולה שיש בה אחריות והכרעה מוסרית עבורו, לא רק מבחינה סובייקטיבית, אלא גם כשפה אישית ומושגית.

לאוניד זייגר //

האם אפשר לאחוז במשהו שאין לו גוף, שכולו יציר דמיון, אוויר ומחשבה?

סדרת העבודות של לאוניד זייגר היא מעין מונולית מונוכרומטי דו-ממדי, מודרני במהותו, הנוגע בסוגיות פילוסופיות מרתקות ביחס לציור עכשווי. זייגר בורא על הבד מעין צומת קוסמי אליו מתנקזות ארבע פרקטיקות מדעיות: מתמטיקה, הנדסה, אלכימיה ומיסטיקה, ובאמצעותן נטען חלל הציור במהות החומרית והמטאפיסית שלו.

ריבוע, עיגול וגריד הם האלמנטים הקונסטרוקטיביים מתחת ומעל לפני השטח של הציור. הם מייצגים את הפן השכלתני בתהליך הציור. משיכות צבע מהירות, אנרגטיות ואקספרסיביות מנכיחות על הבד את הפן הרגשי, המופשט.

עיגול-כדור כבד משייט בחלל האטמוספרי של הקנבס – גוש שחוקי הכבידה לא חלים עליו, נותן תחושה של נפילה אבל גם של איזון שנשמר. הרקע מחזיק את הדימוי או אולי זה הדימוי שמחזיק את הרקע.

עיגולים דחוסים או מדוללים, פלסטיים או רישומיים, כהים או בהירים (עד כדי היעלמות) ,נראים כמו סדרת קלסתרונים של גלגלות אדם. זוויות פרונטאליות, אחוריות וצידיות מדמות סריקות MRI.

זייגר מציע אינטרפרטציה פלסטית ואבסטרקטית למדד רפואי – סריקה רנטגנית הבודקת את חלל הגולגולת והרקמות הפנימיות. הוא מעניק “פענוח דיאגנוסטי”, אנליטי במהותו, לא רק לדימוי המוסווה שמופיע על הבד, אלא גם לתהליך ההתהוות של הציור על הבד. הצבע הוא שמגדיר את הדימוי המתקיים על הבד, בעוד שהתנועה הריתמית והפיזית של הצבע היא הכלי לפענוח הדימוי.

שוש ישראלי //

שוש ישראלי, אמנית רב-תחומית העוסקת בצילום, ציור, רישום, קולאז’, פיסול, וידיאו ומיצב. יצירותיה הן כמו אודיסיאה של צללים המרמזת על קיומה של מציאות נסתרת. מסעותיה של ישראלי בזרם התודעה, הופכים לבליל דימויים המתערבבים זה בזה ללא היררכיה, ומנכיחים את חוסר המנוחה המאפיין את תהליך הקליטה והעיבוד של המבט האמנותי שלה. דת, מלחמות, ארכיטקטורה, מיסטיקה, מיתוס, פולחן, אהבה, חיות, חיים ומוות.

קיומו של עולם צללים המסתתר מתחת לעורו של ההווה ומשפיע עליו, לטוב ולרע, קשור לבסיס התפיסה הפסיכואנליטית. ואכן, האינטרפרטציה הזאת מחלחלת לעבודות שלה דרך תרכובת סוריאליסטית-מיתית בין מציאות, זיכרון ודמיון. שוש דוחסת את הזמן, מקפלת אותו לקיפולים קטנים-קטנים וכותבת להיסטוריה מיתולוגיה חדשה המבוססת על אירועים וזיכרונות ביוגרפיים קולקטיביים אולי מומצאים.

בעבודות הנייר, כמו גם בעבודות הוידיאו הקולאז’יות במהותן, מצליחה שוש להדביק עבר ועתיד על מצע אחד. העולם של מעלה והעולם של מטה מקבלים חשיבות זהה.

עבודות הוידאו מזכירות בסגנונן קולנוע אקספרסיוניסטי גרמני הנאמן למציאות פנימית, מופרכת ככל שתהיה, ומייצג אותה בהגזמה באמצעות סמלים, סטריאוטיפים ודמויות מסוגננות. בשני המדיומים שותלת שוש רמזים מוכרים, דימויים איקוניים, פרגמנטים הלקוחים ממציאות קונקרטית, מזוהה כביכול, אבל כשהמבט סורק את הדימויים שוב ושוב, מעבד נתונים ומתקרב אל הדימוי- המציאות מתפרקת והופכת נזילה, זמנית, אקראית.

הזיה, טראומה, סירוס, עקבות של עבר. קקופוניה של דימויים ואסוציאציות, ללא התחלה או סוף. קליפה מתחת לקליפה מתחת לקליפה. שוש לא מייחסת חשיבות נרטיבית או רציונאלית לזמן. הכל שייך להתקלפות של ההווה – צילומי ארכיון, צילומי עיתונות, צילומים מאלבום משפחה, טפטים, רישומים, צבע. טופוגרפיה קולאז’ית של נוף-זיכרון אישי, קולקטיבי והיסטורי.

אלון קדם //

“רחבת הציור” של אלון קדם היא נקודת מפגש אנושית, פסיכולוגית וסוציולוגית בין מקום לזמן, דמויות וחפצים/אובייקטים. היחסים בינם לבין החלל בו הם נפגשים על הבד, עומדים במרכז המחקר הציורי שלו, זוהי קינה על אובדן מרחב אידיאולוגי ומרחב אינדיבידואלי.

המרחב בציוריו של קדם תחום באופן קונקרטי או מטאפורי, יש ציורים בהם הוא מוגדר באמצעות קו, אלמנט ארכיטקטוני, אור וצל, ויש ציורים בהם התרחשות מסוימת עומדת במרכז הציור וגבולות התפשטותה הם שמגדירים את המרחב.

קדם מביים ציור כאילו הוא ניצב על בימת תיאטרון. הרקע מחושב ומוקפד (תפאורה) ובתווך דמויות או סיטואציות המשאירות עליו את חותמן. יש איזון בין מה שמופיע בחזית הציור לבין מה שמתרחש ברקע או בשוליו. לעיתים הרקע ניטרלי כי רק כך הוא יכול לשאת את כובד המשקל של ההתרחשות מבלי שתקרוס אל תוך עצמה, ולעיתים הדימוי שבחזית מקבל טיפול מינימליסטי והרקע הוא שמייצג את הסאב טקסט של הציור. האיכויות הבימאיות של קדם ניכרות גם ביחסים האינטימיים שהוא רוקם בין הדמויות והאובייקטים לבין החלל, הסביבה.

הציורים מסדרה המכונה בשם “התבחבשות” (2012-2013) ממחיזים ערימה של אנשים שיצאה מכלל שליטה עצמית. ההומור האבסורדי והשימוש בצבעוניות פסטלית ומתקתקה מנחמים את העין אך מתעתעים כיוון שמבט מקרוב מגלה מרחב שיש בו פוטנציאל לאלימות מתפרצת, פירוק ואובדן שליטה.
האיזון שקדם שואף ליצור בתוך הציור, מבחינה קונספטואלית, הוא גם חוסר האיזון. הדיסוננס הוא מרכיב חשוב בקונסטרוקציה של הציור, שם עובר הגבול העדין בין איפוק לפורקן, בין סדר לכאוס, בין מופשט לקונקרטי. קדם שומר על עמדה של מי שמתבונן מבחוץ, משקיף מהצד על המתרחש ובו בזמן גם נוכח פיזית ומנטלית בתוך הציור, כאילו הוא עצמו אחת הדמויות הכלואות בתחתית הערימה.