זיז

תערוכתה של יונת עופר אורגת מספר גופי עבודה המשתקפים זה בזה.
היא מבקשת לחקור את הפער שבין האובייקט ונוכחותו לבין המבט המכונן אותו באמצעות דימויי נשים המוצגות מנקודות מבט שונות, אשר אינן מודעות לעין המתבוננת בהן,
בפורמט עגול בטכניקת שמן על עץ, בכמעין חורי הצצה, מתארת סדרת עבודות מן התערוכה מקטעי גוף של אישה עירומה בריאליזם מסורתי אך בצבעוניות מונוכרומטית של שחור ולבן.
חלקי הגוף אינם ניתנים תמיד לזיהוי מיידי. בחירת הפריים נדמית למקטע קולנועי הלוכד קטעי מציאות אקראיים התלושים מהקשרם, מקטעים היוצרים תחושה מציצנית, ומעמידים את הצופה בעמדה לא נוחה, המובילה להתבוננות טעונה וטורדת.
נדמה שהדימויים מבקשים להפר את רצף הזמן והמשכיותו. דרך קיטוע הגוף יוצרת עופר מנגנון של אי המשכיות, של ניתוק ושל קטיעת הרצף ההגיוני; הדמות נוכחת, אך פניה וצבעוניותה חסרות. כך נוצר מרחב אינטימי בו היא “נוגעת לא נוגעת”, פוסעת באזור הדמדומים שבין הסתרה לחשיפה, עד שנדמה כי היא מבקשת להישאר חידתית ולא מפוענחת עד תום.
מוטיב נוסף בתערוכה הוא הציפור. לרוב ניצבת זו על כתף אישה המצוירת מגבה. זוהי ספק ציפור טרף, עוף דורס או חלק בלתי נפרד מגופה. האישה נוגעת בסכנה אך נשארת מוגנת, מתעמתת דרך הדימוי עם החשוף או העטוף, עם העמום והצלול המתנקזים אל דימוי אחד.
עופר מתכתבת עם עבודת הקאנון של יצחק דנציגר, נמרוד (1938-39), ומנכסת את דמות הצייד, את ערש ה”כנעניות”, לדיון על ניצודים, ועל תפיסות מגדריות.
זיז היא ציפור ענקית מן המיתולוגיה היהודית שסגולותיה, לפי המסורת והאגדה, בשמירה על קיומן של שאר הציפורים הקטנות שבארץ. היא ציפור כה גדולה עד שהיא מכסה את השמש במוטת כנפיה הגדולות, כמוטיב לחרדה ולהגנה בנשימה אחת. בכך קושרת עופר בין המיתולוגיות ומהלכת בין נרטיבים השאולים מעולם הפנטזיה כמו גם מן המציאות שלה.

ניר הרמט