זהרה שץ – רטרוספקטיבה 2006
זהרה שץ
אוצר: עפרת גדעון
15 ביולי, 2001 — 19 באוגוסט, 2006
התערוכה השלישית בסדרת התערוכות לבית שץ, לרגל 100 שנים לאמנות בישראל
מעקב רטרוספקטיבי אחר יצירתה של זהרה שץ (1999-1916), שנוצרה ברובה בארה”ב ובירושלים, מפגיש את הצופה עם אמנית וורסטילית ביותר בשפע המדיומים בהם עסקה, אמנית שסירבה להפריד בין אמנות לבין אומנות, תוך נאמנות עיקשת לדואליות שירשה מאביה, פרופ’ בוריס שץ, מייסד “בצלאל”.
חיתוכי לינוליאום מוקדמים, שיצרה בסוף שנות השלושים, נופים ודמויות, נעים בין ריאליזם לאקספרסיוניזם סוריאליסטי, שלאחריו באו ציורי שמן סוריאליסטיים וסמי-מופשטים, שאותם יצרה זהרה שץ בקליפורניה בתחילת שנות הארבעים. תחריטיה המאוחרים יותר חייבים להשפעת ווילפרֶדו לָאם, הסוריאליסטן הקובני, והם מגיבים לשואת יהודי אירופה בגיבובן של גוויות כחושות.
בשלב זה, והיא עודנה בארה”ב, גילתה זהרה שץ את אפשרויותיו החומריות והאסתטיות של הפרספקס ופיתחה שפת אסמבלאז’ים מופשטים שיסודם בחוטי מתכת ומגזרות מתכת הלחוצים בין לוחות פרספקס. הללו, שחלקם גם ישלב עלים יבשים בתוכם, שימשו את האמנית לא רק ליצירת אמנות חופשית, אלא גם ליצירת חפצים שימושיים ותכשיטים, וכמו כן, לעיצובן של מחיצות דקורטיביות.
כל אלה – “חמסות”, קערות, צמידים וכו’ – נוצרו במסגרת פעילותה הירושלמית של זהרה שץ בשלישיית קבוצת “יד” של משפחת שץ (זהרה, אחיה – בצלאל ורעייתו – לואיז). שילוב הפרספקס והמתכת הוביל ליצירת פסלי מובייל מופשטים, החייבים לאלכסנדר קולדר, אך מייחדים את זהרה ברמת החומרים, ייחוד שבעבורו זכתה ב- 1955 ב”פרס ישראל”.
אלא, שבזאת טרם התמצתה הוורסטיליות העשירה של האמנית (ירושלמית מאז 1978 ועד לפטירתה): היא עיצבה עטיפות ספרים, כלי אוכל, טקסטילים, מנורות (מנורה שעיצבה ב- 1951 זכתה בפרס המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. מנורת שישה קנים שעיצבה בפליז ב- 1960 זכתה בפרס “יד ושם” והפכה, לימים, לסמלו של המוסד) ואין כמעט מדיום חזותי בו לא שלחה ידה. ב- 1991 זכתה ב”פרס איש-שלום” למפעל חיים וב- 1993 נבחרה ל”יקירה ירושלים” מטעם עיריית ירושלים.
גדעון עפרת, אוצר
התערוכה מלווה בקטלוג שיצטרף לסדרה בת שלושה ספרים המסקרים את פעילותו של דור שני לבית שץ.