זאבי חוצות

הקדושה והזאב – כמוליך, כמסמן של היעדר הסימן שלה והסתר הפנים שלה במרחב האנושי – הם הנושא המוצע בציור רב הסמלים והמשמעויות של לנה זידל.

בשפת הציור של לנה זידל, המקווקוות את הדברים עד שהם הופכים למרחב בפני עצמו, הזאבים מופיעים תחילה מתוך ריקוּת אינסופית נטולת הגדרה של מקום וזמן, ואט אט פושטים בכל אתר ואתר ללא הבחן כבמגפה: בהר הבית או במרכזים מסחריים ותעשייתיים, בצמתים אלמונים, במנזרים או במוסדות ציבור, בחצרות אחוריות או בכיכרות לב העיר. המרחב האורבני השומם נעדר כמעט לחלוטין מנוכחות האדם, עובר למעשה “ריקון” סימבוליסטי המעורר תהייה; מהו פשרו של עולם הדברים שאין בו אדם, כשהוא ניבט מעין החיה?

הרושם המתקבל, כאילו מדובר בחזון אפוקליפטי המתפשט באמצעות הזאבים, אינו אלא אופק אחר, אפשרי של הציור הזה. אולם לפי שעה האדם חזר לאכלס את המרחב, כאילו מאומה לא קרה, והוא מושעה כביכול לזמן אחר. החיים נמשכים כבימים ימימה, אך עתה אינם עוד כתמול שלשום, סדקים נבקעו בהם, וככל הנראה אינם ניתנים עוד לאיחוי. הזאבים החביבים המשוטטים כאן באין מפריע בין שברי המציאות כמו מעידים כאלף עדים שהם היו כאן מאז ומתמיד, אך עינינו טחו מראותם.

“כל בעל חיים הוא בעולם כמים בתוך מים” אומר ז’ורז’ בטאי בנסותו לזקק באופן תמציתי את מופע הקדושה הקדום שאבד לאדם ש”גורש” ונבדל מן העולם. במהלך דקונסטרוקטיבי מרתק, לנה זידל בוחנת את ההבדל הגדול שבין תפיסת הטרנסצנדנציה- הקדושה החילונית, ובין מושג הקדושה הנבדלת וההיררכית של הדת. לפי זידל, אין סימנים לקדושה, יש רק מסמנים של ה”אפשרות” האבסורדית והאבודה שלה מעבר לכל קיים.

כך, במעקב אחר רצף הופעת הזאב בציוריה של זידל, כמו במעין סטורי־בורד פנומנולוגי מצויר, אנו עדים לתהליך של זיקוק סימבוליסטי של הזאב והפיכתו למסמן של היעדר הקדושה מחד ולמוליך של האפשרות המיוחלת שלה מאידך.