הקונכייה והציפור

התערוכה של חנה נסובה סביב דימויים של בעלי כנף: ציפורים, ינשופים ומלאכים. המעופפים של חנה, עשויים בטכניקה שכמעט נשכחה (באמנות ישראל בימינו) – חיתוך עץ. בימינו התרחקו האמנים מהאבן ומהעץ, אך נראה שאנו זקוקים ליסודות הללו יותר משהם זקוקים לנו. זאת מפני שהאבן והעץ הם סוכנים של רוח חיים, של זמן עמוק, של תהליכי צמיחה ותנועה. על העץ – חומר חי, צומח, מַנשים – אין צורך להכביר במילים. אך גם באבן, אפילו שיש מלוטש, אפשר לשמוע את קולו של הזמן. השיש הוא אבן גיר שנדחסה ושינתה את מהותה בתהליכים גאולוגיים בני מיליוני שנים. והרי אבן גיר אינה אלא שריד של בעלי חיים ימיים, שהתפוררו אחרי מותם והפכו למינרל. ינשוף אבן הגיר של חנה עומד על מקומו, אך גם דואה אל עומק הזמן ואל עומק הים.

העץ חי בעבודות ההדפס ובייחוד בעבודות שנושאן בעלי כנף. שהרי הציפורים המתוארות בעבודות אלה ממשיכות לחיות, מכוח המדיום, בסביבתן הטבעית: העץ. ואילו בד בבד גם העץ מִתְחַיֶּה והופך מלוח כרות ומעובד למקום בו ציפורים מקננות. כלומר, הוא חוזר לצמוח.

המדיום של חיתוך העץ לא הלם את המגמות המרכזיות באמנות ישראל. במודרניזם שלו הוא לא הלם את האוריינטליזם של “בצלאל” הישן; בפיגורטיביות הבוטה שלו הוא לא עלה בקנה אחד עם המופשט הלירי, עם האמנות המושגית ועם האמנות השכלתנית האירונית של “דלות החומר”, טוען גדעון עפרת. השתלבות חיתוך העץ במגמות פוסט-מודרניות, המושפעות בעיקר מצילום ומדימויים ממוחשבים, היא בבחינת דבר שלא יעלה על הדעת.

חנה פייזר בן-דוד היא אחת האמניות המקומיות האחרונות הנמנות עם מסורת חיתוך העץ המודרניסטית הישראלית, מסורת הנמשכת בהקשר המקומי כבר מאה שנים. מבחינה זו, תערוכה של חיתוכי עץ היא עצמה שריד – מעין “מאובן חי”, בלשון הפלאונטולוגים – של מסורת מודרניסטית מקומית מפוארת.