הבשורה

עבודתו של יהושע בורקובסקי נשענת על מורשת ציור ארוכה, על טכניקות מסורתיות של עשייה ידנית דקדקנית ואיטית ועל "המצאות" ציוריות ייחודיות לו. עם זאת, פני השטח המלוטשים והחלקים של ציוריו נדמים כאילו נוצרו ללא מגע יד אדם. עבודותיו אינן מסגירות את אופן עשייתן, ונדמה כי הציור "מופיע" כמו באורח פלא (בדומה לנס האלוהי, שהוביל להטבעת דיוקן ישו על מטפחתה של ורוניקה, ובו עסק האמן במחזור ציורים קודם). כך נבנית הנוכחות החמקמקה והאיכות יוצאת הדופן של העבודות. הן מעלימות את אופן עשייתן הפיזי, ואם יש בהן הפצעה ניסית של דימוי, היא יכולה להתרחש (או לא) רק במפגש עם המבט – מה שבורקובסקי מכנה "חסד הפתאום": רגע בלתי צפוי, שבו נִפתחת בציור נוכחות שלא הייתה גלויה בו קודם; שבו מתהווה התמונה לנגד עיני הצופה כתוצאה משהייה ולא מהבנה. מתוכו עשוי להיוולד רגע של השתאות – לא בפני גודל או רושם, אלא בפני שינוי דק: השתקפות של אור, גילוי של תת-גוון, רטט בפני השטח.

לשם כך הציור צריך זמן. לא זמן עבודה בלבד (אף שגם הוא ניכר בציור תהליכי, איטי, הדורש הכנה מדוקדקת של חומרים, בניית שכבות ועוד), אלא זמן צפייה. הצופה מוזמן להתעכב, להתמסר; לא רק להביט ולא למהר להבין. ההתבוננות, כמו מלאכת הציור, הופכת לריטואל, לשהות.

ואכן, ציוריו של בורקובסקי מסרבים להיקלט במבט ראשון. הם חמקמקים, רפלקסיביים, תובעים שינוי מתמיד של זווית הראייה ומעוררים ספק. לעיתים נדמה שהדימוי בהם קיים, אך נחבא; אולי רואים דבר-מה, אולי רק הד של דבר. צל, השתקפות, סימן. החמקמקות אינה תחבולה, אלא מהות הציור. הוא אינו מתמסר מיידית, אלא נפתח רק לאורך זמן, מתוך סבלנות ומוכנות להשהות את הידיעה. הציור אינו מדבר על דבר, אלא עושה דבר. הוא יוצר מצב, גופני ותודעתי כאחת.

בתערוכה מוצגות עבודות מתוך כמה מחזורי ציור שיצר בורקובסקי בעשור האחרון, מאז תערוכתו הרטרוספקטיבית במוזיאון ישראל, ירושלים ("ירוק ורונזה", 2013): מחזור הבשורה, שעל שמו קרויה התערוכה; המחזור מראה (השתקפות רצפה), המתחקה אחר השתקפויותיהם במראות של אריחי רצפה, המעוטרים בדגמים גיאומטריים; המחזור אבן חלימה, שבו נולדים מעין נופים מופשטים מן המפגש בין משטחי גרפיט מבריקים לאטומים; והמחזור שארית – עבודות קטנות, מזוקקות ומדויקות כשירי הייקו, שנוצרו משאריות חומר של מחזורי ציור אחרים.

כל אחד מן המחזורים מגלם עיקרון ציורי שונה, אך כולם פועלים בתדר דומה, המאפשר הדהודים ביניהם. ואכן, אופן הנחת העבודות בחלל אינו שואף לייצר היגיון כרונולוגי או תמטי, אלא מרחב של תהודה ותנועה. כבמעשה הלחנה, העבודות נדמות לצלילים, והמרחקים ביניהן – לשתיקה. במפגש הזה נפתחת ההזמנה, שמהווה הציור של בורקובסקי:
לא להבין – אלא לשהות;
לא לפרש – אלא להתבונן;
לא למהר – אלא להסכים להיות עֵד לרגע שבו, אולי, יתגלה הקסם.

רווית הררי