גילי לביא, האם הקדושה, 2014, וידיאו, 10 דק'
האם הקדושה | תערוכה בסדרת נדבך 19
גילי לביא
אוצרת: שרון בלבן
28 בפברואר — 2 במאי, 2015
בבסיס עבודותיה של גילי לביא, הבוחנת מנגנונים נרטיביים והפשטה שלהם, עומדים טקסי מוות וחיים, כך גם ביצירתה החדשה ״האם הקדושה״.
העבודה נפתחת בטקס פרידה מהאם המתה, וממשיכה לריטואל של חיים וסגידה לאם הקדושה. התפר בין החיים והמוות שברירי ביצירה הבוחנת את שגרת יומן של בנות המסדר. טקס, חוק, ומבנה נוכחים בכל פריים. מנזר רטיסבון בו צולמה היצירה, הסמוך לבית האמנים, ממסגר כל תנועה של מסדר הבנות. פעולות של הליכה, תפילה, ואכילה ממושטרות ע״פ פרטיו האדריכליים של המבנה (מסדרונות, שערים, חצר עגולה, גרם מדרגות). אלמנט החזרתיות המצוי בבסיס כל טקס, מצוי לא רק בשגרת יומן, אלא מתקיים בנוסף לאדריכלות המנזר, גם בעיצוב החפצים ובביגוד.
תלבושת הבנות מדגישה את מבנה גופן האחיד, ומייצרת תחושה של אוטומטון ומנקין. החזרתיות האוטומטית וחוסר החיות, מייצרות טשטוש בין החיים והמוות ומעצימות את תחושת ״המאיים״ (uncanny The) ביצירתה של גילי לביא.
לפי פרויד ״המאיים״ או ה״אל ביתי״ (Unheimlich בגרמנית) משמעותו חזרה של תופעה מוכרת (דימוי, אוביקט, או אירוע) ההופכת לזרה עקב הדחקה; חזרתו של המודחק גורמת לתחושה של חרדה ולחוסר בהירות, כאשר זו מייצרת את התגובה העיקרית של ״המאיים״ – חוסר אבחנה בין החי לדומם – למת. אוטומטונים, בובות שעווה ומנקינים הם תופעות מובהקות המייצרות את תחושת ״המאיים״, כך גם תחושה של נוכחות העבר בהווה.
לביא בוחרת במנזר רטיסבון כאתר צילום, שכמו מבנים רבים בירושלים, מתפקד כסוג של אקס-טריטוריה ומנכיח את העבר ברקמה העירונית העכשווית. הבגדים נראים ממקום ומזמן אחר, כך גם האוביקטים- כמו הדרגשים או מפיות הבד – הנראים לקוחים מעולמות העבר. לביא בוחרת בקפידה, בסטים שהיא בונה, חפצים שנעשו בעבודת יד ולעיתים בידיה שלה. וולטר בנג׳מין והסוראליסטים שהושפעו רבות מרעיונותיו של פרויד, ראו באוביקטים ובמבנים מסוג זה ביטוי למטרנאלי – לאימהי.
״האם הקדושה״ עוסקת בשבועתה של אן ז׳נוויר לאמה המתה, בעקבותיה תתאחד עמה ״לאחר החיים״. אך מול המבנה הנוקשה והחזרתי מתקיים ספק, ספק המערער את כל המערך שנבנה בקפידה. פריים המתאר יציאה אל הים המופשט, המסמל את כל מה שמתנגד לחוק ולמבנה אנושי, מסמן חתירה תחת הטקס, החוק והשבועה.