בווארי אוריינטלי – האם אתה מכיר את האישה הזאת?

תערוכתו החדשה של חיים בן שטרית, מהווה המשך לעיסוקו ברב לשוניות כנשאית של בחינת אפשרויות חדשות ושל קולאז’ים ביוגרפיים בבסיס התערוכה שני פרויקטים של וידיאו – “בווארי אוריינטלי” ו”האם אתה מכיר את האישה הזאת”.

 עיקרו של הפרויקט “בווארי אוריינטלי” בהתכה הדדית בין הביוגרפיות של בן שטרית לבין חברו ברנד סרינג, גרמני ישראלי (במקור ממינכן בוואריה). זהו מסע רב לשוני דובר גרמנית, עברית, צרפתית וערבית המהווה מהלך כאוטי אופטימי של עולם אישי מזרח תיכוני ואירופאי -גרמני-בווארי.

ששת פרקי הפרויקט – 1.עיוני, 2. הגבר והאישה, 3. מילואים, 4.מוסיקה ערבית, 5. האם אתה מכיר את האנשים האלה, 6. לא יהודי, עומדים כל אחד בפני עצמו ויוצרים בו זמנית הקשרים חדשים המאפשרים את קיומם של נרטיבים מפתיעים, אלטרנטיביים למצופה ממפגש בין גרמני ויהודי ישראלי. פרויקט  הווידיאו “האם אתה מכיר את האישה הזאת”, המהווה מחווה לאמו המנוחה של האמן, יטריד את מנוחתו של הפרויקט “בווארי אוריינטלי”; יוקרן באופן בלתי צפוי לצדו, ולעתים יפריע למהלכם של הפרקים השונים. בפרויקט “האם אתה מכיר את האישה הזאת”, מופיעה האם בהשהיה אילמת, עם מספר הבזקים של סאונד בערבית
מצרית וצרפתית.

שיחה בין אלברט סויסה לחיים בן שטרית

הוא חמק ממני עוד בילדותנו המשותפת בשכונת עיר גנים, מקבץ של שכונות עולים יפות ומכוערות בדרום ירושלים. הוא התגורר עם הוריו בחדר וחצי צמוד קרקע במדרון מעברת האסבסטונים, ואני במעלה ההר, בשיכונים הרוויים בשריקת רוח הקדים, שהפכה אותם למגברי ענק שהרקידו את הוואדי, בערבית מרוקאית, צרפתית יד שנייה, ועברית יד שלישית מרופא רומני/

שנינו חטאנו ברגשות בושה אינפנטיליים לנוכח המבטא הערבי של האם או קרומי הלחם העצומים והממולאים בשאריות החמין של שבת שהושלכו לפח, ונטרפו בתאווה על ידי חתולי הרחוב; רוחות הרפאים של הכפר הפלסטיני בית מזמיל. לימים תהפך שפת אמו, הערבית המצרית, שפת האויב גמאל עבד אל נאצר, למקור המשק האוטרקי של יצירתו הרב לשונית, החומקת באלגנטיות של סוכן כפול מדרך המלך הנינוחה של סיפורן של אמנות ישראל והעמים.

גאולתה של המרוקאית שפת אמי ואביו, התמהמהה ונותרה תחת מכבש הדיכוי הכפול של האצולה היהודית פרעונית, והפרולטריון המדומה מעמק הצבאים. חמוש בזעם שעוררה בו סבתו האהובה:
“הערבית המרוקאית, זה לזבל”, חידש את ברית אהבתם המצרית-מרוקאית של הוריו, בתיווכה הנדיב והווירטואוזי של האם המרוקאית הגדולה, פיבי סוויסה: ” ערב טוב אסלאמה, ברוך באביקום, תיכנסו…”
כמו בציור מופשט, רב שכבתי, החלו הערבית המצרית, המרוקאית, הצרפתית והעברית להניע את מכחולו הדיגיטלי, מבצבצים בליריות או נמרחים בקריזה אקספרסיבית, מסתבכים בשברי סיפורים, מתיכים ביוגרפיות מוכתבות, ללבה ירוקה, רירית.

מכאן, עם הסוכנות הכפולה, המשולשת, המגדל בבלית, הוא  מוסיף לפלטה הדיגיטלית, בתיווכן של שפות היסוד ערבית, צרפתית עברית, שפות נוספות: אנגלית בעבודות “מרחובות ירושלים עד ארמונות לונדון”, “הרוע בינג א-בונג”, ו”מולוחיה”, פרויקטים שמומשו במרכז לאמנות עכשווית בברייטון, אנגליה.
“המורה לאנגלית” – ריפוי לפצע העלבון הצורב במערכונו של שייקה אופיר, בכיתת מצטייני השפה האנגלית, במקיף בית צפפא.

ועתה, תחת עיניה הפקוחות של האם המנוחה המככבת בעבודה “האם אתה מכיר את האישה הזאת?”, קורנת, מושהית ומהבהבת בפסטיבל אור בנסיכות במפרץ הפרסי, הוא מוסיף לפאלטה מנה גדושה של גרמנית בעבודה “בווארי אוריינטלי”- התכה הדדית של הביוגרפיה המזרח תיכונית שלו עם זו הבווארית–ישראלית, של חברו ברנד שהנסיבות הובילו אותו, ללא כל זיקה ליהדות, ממינכן לירושלים.

אני שימשתי ואשמש במהלך התערוכה, חומר ביד היוצר, בנוכחות דיגיטלית ופיזית. ובמעבדה כמו במעבדה, הגולם עלול, במקרה זה רצוי, לקום על יוצרו.

הוא האמן ואני ה”אוצר”, אך למעשה ידי ריקות, אין בידי כל אוצָר, האוצָר הוא שלו ואני מתנחל לי ב”פארארגון” של ה”אוצרות”. הוא, כבן ממשיך, גר בארמון, אני כבן ממשיך מתגורר בחדרון שכור. אני, אם כן, מתכבד כאן ב”הכנסת אורחים” שכפויה עליו. נותני החסות כפו עליו לקחת “אוצר”, ואני נכנס בדלת האחורית של חברות נעורים שהפכה לממשית מכוח הדמיון המודרך. עכשיו אני מתלבט: להיות אורח הגון או פולש (סקוואטר) עריץ? אני מתחיל בעבירה מס’ אחת בהלכות הכנסת אורחים: “אין אורח מביא על דעת עצמו אורח!”. אני מזמין את אורחי על דעת עצמי, אולי גם הם יזמינו אחרים, נראה מתי הוא יצא מכליו. ותנו את דעתכם, כל זה הוא אמיתי לחלוטין.