בדיאלוג עם ג'ואל קנטור: שקיות ניילון, חיים מאושרים

לאה זרמבו פותחת ספר צילומים של ג’ואל קנטור. היא מצביעה על תווי פניו של גבר מהלך ברחוב בבאר שבע ואומרת כמעט בגאווה, “אותו לקחתי”.

האנשים של לאה נגלים בין ניירות, דיקטים, בדים, וזכוכיות. נוכחותם העוצמתית מדיפה ריחות, טקסטורות, קולות, געגועים, כאב ואהבות.

לאה מרבה לתאר את אנשי שוק מחנה יהודה, ואת הדינמיקה של הרחוב הירושלמי. היא לוכדת רגעים מן היומיום, פורשת רסיסים של זמן לעתים על פני מספר בדים, בדיפטיך או טריפטיך ומחיה את תנועתם החולפת. חלקם כמעט דהויים, בדמותם הנאיבית לכאורה, על פני דיקטים צרים אורכיים או רוחביים. לאה יוצרת תמהיל בין החומריות הארץ ישראלית הגסה והזולה של הדיקט וסצנות החיים המזרח-תיכוניות לבין השפעות מהאיקונוגרפיה הנוצרית, התרבות הרוסית, טקסטים על פוליטיקה וזכויות אדם. גיבוריה מהגרים בין ארצות, מבצעים טקסים ומעשי פולחן מדתות שונות, מתקיימים בזירות של עירוב תרבויות ולשונות. בעדינות ובמיומנות היא מצליחה לשלב את הפולקלור הרוסי עם ההיסטוריה הציונית, ליצור שכבות של מבטים על מציאות, המבטאת הומור אירוני תוך מבט נאיבי.

היא משתמשת בטכניקות ציור ישנות, מערבבת פיגמנטים עם אדמה וחלקי חיים.

דגים בפיות פעורים נדמים כטובעים, ילדים אחוזים בתנוחת “פייטה”, אנשים וסליהם פוסעים ברחובות השוק. דרך חלון ראווה רטוב, משתקפים פניה הבוהקים של נערה בוהה. ג’ואל קנטור פוסע ברחובותיה של ישראל, מלקט סיפורים הנקרים בדרכו; חושף אסתטיקה מקומית, עמוסת רבדים תרבותיים, אמונות ומנהגים קולקטיביים, נוגע בסיטואציות אישיות אינטימיות.

לאה זרמבו וג’ואל קנטור, אספנים של דיוקנאות תרבות, מיטיבים ללכוד רגעים אנושיים, לסמן את חשיבותם ברצף החיים. מוקסמים מן הבלתי נראה, הדומם, האקראי והשולי. הם מאפשרים למכוער, האלים, המאיים, הסתמי, המפתה והמהודר, להתקיים יחד כרבדים של הוויה אנושית וחברתית; דיוקן של עיר, ביטוי לדמות עצמם.