ורדה כרמלי, אני רואה זיכרון, 2010, צילום
אני רואה זיכרון
ורדה כרמלי
אוצרת: מירי קרימולובסקי
30 באוגוסט — 18 באוקטובר, 2014
“רק בזכות השכחה חיינו הם חיים והם חיים בזכות הזיכרון”. (ט. כרמי)
“אני רואה זיכרון” כותבת האמנית ורדה כרמלי בראשית ספר הצילומים שלה “צפונות” (2013), ספר המאגד את חווית ברלין שלה ובו צילומים שצילמה כשהחלה במסעה אל העיר אותה עזבה אמה יחד עם משפחתה ב-1933, ערב עליית הנאצים לשלטון. מסע בן כמה שנים אל העיר העתיקה – חדשה, המסתירה ומגלה, מלטפת ופוצעת, עיר יפה עד כאב. עיר שגם אם אין לך זיכרונות ממנה אתה תמיד נושא אליה את זיכרונותיו של האחר.
האם נוכל לראות זיכרון? על פי תורתם של פרויד ויונג הזיכרון תמיד נמצא בתודעתנו. חלקו מבצבץ בחלומותינו, שם אנחנו רואים את הזיכרון ובאופן פרדוקסלי אף חשים אותו גם אם אינו זיכרוננו שלנו, אלא של משפחתנו ואהובינו.
הזיכרון של כרמלי אינו רק הזיכרון הפרטי שלה, הוא גם הזיכרון הקולקטיבי. אותו זיכרון שמזכיר פרויד במשנתו. על כן ברלין “שלה”, היא אינה רק “שלה” והיא אינה רק “ברלין”, ברלין היא מצב קיומי ונפשי.
ברלין של צילום כלי הקריסטל – על רקע שחור ואפור, בין קו האדמה השחור לקו השמיים האפור, כלי אחד רחב, מכיל, השני זקוף ואיתן. שקופים לא שקופים, נושאים מורשת שהייתה ואיננה עוד. נושאי זיכרון כללי אך גם פרטי – סודי של כל אחד מאתנו.
סדרה אחרת, “שקטה”, היא סדרת צילומי התפנימים: כיסא ריק בפינת חדר. מי היה כאן? מי עוד יהיה כאן? האם יהיה כאן? וברקע תמיד הפתח – חלון מסורג, מבט אל מציאות אחרת, שיכולה להתקיים או שאינה…
צילום אחד הוא צילום “ברלינאי” של ממש, ציון מקום. איש וסיגריה בתמונת שחור לבן חריפה, בקרן הרחובות טוכולסקי ואוגוסט. שמות זרים, אך כל אחד מהם נושא מטען של זיכרון יהודי. צילום שכרוב צילומיה של ורדה כרמלי אינו מוגדר בזמן. נדמה כי צילומיה הם בחזקת קואורדינטות חוצות זמן ומקום, קואורדינטות של זיכרון. נקודות למסע אחורה אל מסע החיים כולו. כפי שאמר השד”ל – שמואל דוד לוצאטו: “הזיכרון הוא המקיים את האדם בארץ החיים”.